יום שבת, 7 באוגוסט 2010

גם אנקורים רוצים לקרוא

היום שוב יצאה לי רשימה ארוכה. מה לעשות, ככה זה כשמנסים לתפוס כמעט 25 שנים של עשייה ספרותית ברשימה אחת. יש גם קצת קונפליקטים וגם כמה שאלות פתוחות שהן נושא למחקר אוניברסיטאי. השתדלתי להביא את כל הצדדים ולהיות מאוזנת. מקווה שהצלחתי (אם כי יש לי דעה די מוצקה מי צודק... וזה לא הטובים). אז נתחיל...

סבתא שלי עבדה במשך רוב שנות ילדותי ב"אספקה" שלימים הפכה להיות הכל-בו של הקיבוץ. היא היתה אחראית להביא כל מה שצריך - משרוך-נעל ועד גלידה - לקיבוץ שלי. היא גם דאגה שתמיד יהיו בכלבו ספרים. ספרים למתנות בעיקר. כשהייתי קטנה היתה נותנת לי סבונים כמתנה וכשהבינה שזה ממש לא עוזר (!), ושהסבונים נשכחים בחדר אצלה על השולחן עוד באותו היום שבו נתנה אותם, החלה לתת לי ספרים. ישנם שלושה ספרים משמעותיים שהסבתא שלי נתנה לי ושתמיד נמצאים אצלי על המדף. הראשון שנתנה היה שירי זלדה. השני, היה הקאמה-סוטרה (עד היום אני מסמיקה מהמחשבה שדווקא היא בחרה לתת לי ספר כזה...), והספר השלישי היה למעשה 3 ספרים הדוקים בתוך קופסת קרטון והם הספרים שהכי שמחתי בהם משלושת המתנות - כל שירי לאה גולדברג.

תמיד חשבתי על לאה גולדברג שהיא קצת "משלנו". כנראה בגלל שכתבה הרבה עבור ועל קיבוצים. אמנם אני ילידת 1970 (השנה שבה נפטרה לאה), אבל את החרוזים של "איה פלוטו"  ואת ספרי השחור-לבן שלה על ילדי קיבוצים הכרתי כספרות ילדים בסיסית. היא גם היתה חלק משמעותי מהספריה בגן ובספריה הכללית לילדים בקיבוץ שלי. אפילו יותר מאוחר, כשהתחלתי להתעניין בספרות ילדים, תמיד ראיתי את הקרבה בנושאים ובהעדפת הפשטות כבחירה מודעת שלה כדי להיות קרובה לקיבוצים. אני חושבת שרק כשהתחלתי לאסוף חומר לרשימה הזאת הבנתי שהרבה ממה שרציתי לראות בלאה גולדברג היה למעשה אילוץ מקצועי. היא עדיין גאון ספרותי. עדיין חורזת-על. אבל פחות "משלנו" מאשר שרציתי בשביל עצמי.

היום אספר על סדרת "אנקורים" של ספרית פועלים, שלאה גולדברג היתה העורכת שלה במשך רוב שנותיה בהוצאה. למעשה, הרבה מספריה של לאה ורוב ספרי השירה שלה לילדים יצאו ב"אנקורים". הסדרה החלה להופיע ב1943 - והספר הראשון היה מאת... לאה גולדברג. הנה מכתב מ1943 שמסכם את עבודת העורכת ב"אנקורים" בשנה הראשונה (את כל התמונות והמסמכים אפשר להגדיל ע"י לחיצה עליהם):




תל-אביב
6.3.1943

דויד, שלום וברכה,

אתמול קבלתי את מכתבך והיום אני עונה לך (ילדה טובה, האין זאת?). ובכן: ראשית כל תודה על הכסף. יעקב רבינוביץ' עשה את שליחותו בנאמנות. ב) את חנני שלחתי לך ומקוה אני שהוא כבר בידך. אינני מבינה למה זה רגש כל כך פתאום לפתע – כתב יד זה עצמו היה מוטל כשלוש שנים במגרת המערכת של "דבר לילדים". קצורו של דבר ינוח בשלום באשר ינוח. ג) את דבורה סיימתי ומחר היא שולחת לך את כל כתב היד כולו. ד) את "רחוב ארנון" מסרתי לאברהם לפני ימים אחדים, הוא עבר על שני הספורים הראשונים ואומר כי הם נחמדים מאוד, לפיכך כתבתי גם לצייר ומקוה אני שיסכים לצייר והכל יהיה טוב. ה) אחרי זה אסיים את התרגום של גורקי, כי הרי מחצית העבודה כבר מוכנה.

ועתה עוד ענין מעניני ההוצאה לילדים. ספרתי לך בשעתו על ספר הילדים של פרישבין: [שם הספר ברוסית]. קיצורו של דבר השגתי את הספר הזה מאריה נבון, קראתיו והתלהבתי מאוד. ספורי-חיות שאין כדוגמתן. הכל בהיר וצלול ונחמד ומלא הומור. וכאן קרני מקרה אשר קרני כבר פעם בימי ילדותי: פעם נתנה לי אמא תפוח על מנת לשחק בו ולא לאכול אותו, אלא כשחזרתי הביתה לא היה עוד התפוח בידי. משנשאלתי היכן הוא, השיבותי כי "סובבתי, סובבתי אותו ליד הפה". ממש כך היה המקרה עם אותו [ספר], קראתיו כשהעט בידי והניר לפני [...] ועתה בידי תרגום של 13 ספורים לילדים. וישנן בספר אילוסטרציות נהדרות. חושבת אני שאין הדבר למורת רוחך וכי אין זה נורא כי בינתים מוכן אצלנו עוד ספר-ילדים אחד.

והעיקר – מה שלום מָשַה ומה נשמע אצלכם?

דרישת שלום לבבית ממני לכל בני המשפחה יהא מספרם אשר יהא.
כל הטוב
לאה

ובאמת הספר הראשון שיצא ב"אנקורים" היה ידידי מרחוב ארנון ב1943.

ידידי מרחוב ארנון – ארבעה סיפורים, כתבה: לאה גולדברג, אייר: רנצו לואיזדא, 1943


אבל לא הכל הלך חלק... ספרית פועלים היתה אז הוצאה צעירה מאוד - בקושי בת ארבע שנים. למרות היותה הוצאה של השומר הצעיר, ולמרות נטיית העורכים (דוד הנגבי, אברהם שלונסקי, עזריאל אוכמני, לאה גולדברג, ברטה חזן, דוד כנעני, צבי זהר, ואחרים) לקדם את הרעיון של תנועת פועלים עולמית ע"י תרגומים של יצירות ספרותיות מרחבי העולם, החלו נשמעים קולות אחרים - קולות של חברי קיבוצים שראו בהוצאה צינור לפרסום הרעיון הקיבוצי המקומי. אחת מהמובילות - ואולי אפילו חלוצות הז'אנר - היתה רבקה גורפיין (זוגתו של אחד העורכים - עזריאל אוכמני, מעין שמר). והנה אחד ממכתבי המחאה הראשונים ששלחה ב1943 לדוד הנגבי ממרחביה, העורך הראשי של ספרית פועלים: 
להנגבי שלום וברכה!

את מכתבך קבלתי, קראתי – והיתה שם פיסקה שהתמיהה אותי. "הם יצטרכו להסכים שלֹא הכל משלנו פסול" (?)

הם צריכים להסכים?

אבל לא אכנס אתך לוויכוּח. וּבכל זאת וודאי לך ברור לֹא פחות מאשר לי: טוב שנוציא גם משלנוּ. תושיב את עזרי לעבודה – שיגמור את ספר המסות המפורסם. ואולי יש עוד משהו בתנועה.

סיפורי מפוזרים בכרכים של "דבר לילדים" ומותאמים לילדי הגן. קצרים, מנוקדים, גם מצוירים. יש עוד כמה שטרם נדפסו, בסך הכל עשרה. אגנץ שלנו רוצה לצייר אילוסטרציות, מאז "לייזר ציפרס" האומלל הוא מאוד התקדם באילוסטרציות. הוא מקבל על עצמו לעשות זאת לזמן שיקבע על ידך.

שם צריך להיות של אחד הסיפורים או "מה טוב שיש שומר לילה!" או "על הגדי שהוא כמעט תיש" בסוגרים (מסיפורי עין שמר).

וביינתיים, עד שיגיע התור ליותר מפרוספקט, שלום וכל טוב לך

רבקה גורפיין

רבקה לא היתה היחידה שכתבה להנגבי מכתבים כועסים. גם האמנים הקיבוציים, שהחלו להתאגד, לא אהבו את הרעיון שההוצאה בוחרת ומקדמת מאיירים שאינם חברי קיבוץ:

3.4.1943
משמר העמק

אל מערכת "ספרית פועלים"
ח.י.

נודע לנו שהנכם מוציאים ספורים בהוצאת "אנקורים". היות והתיחסנו להוצאה זו כלשדה פעולה רק לציירי הקבוצים שלנו – נבקשכם לא להוציא ספורים בשם ה"אנקורים" ולא להשתמש גם בסמל ה"אנקורים".

בהזדמנות זו נבקשכם גם להחזיר לנו את הגלופה של סמל ה"אנקורים".

בברכת חברים
בשם מזכירות הארגון
י. בן-מנחם



את הסמל של אנקורים, שהיה בשימוש כבר במשמר העמק והוכן עבור ספר אחר (שעוד אכתוב עליו), באמת שינו אחרי מספר ספרים בודדים שכנראה יצאו לפני שהוחזרה הגלופה המדוברת. את החרוז שהוצמד לסמל (שאני מאמינה שכתבה אותו לאה גולדברג) העבירו גם לסמל החדש בשינוי החלוקה לשורות: 

האנקורים
ספרים קוראים,
אנקור, אנקור ומקורו.
זה שאומרים
המבוגרים:
גם אנקורים רוצים לקרוא.

לא מצאתי יותר מידע על הסמל החדש או על מי שעיצב אותו ואשמח ללמוד ממי שיודע (אנא השאירו תגובה). הנה כמה דוגמאות לחרוז ולסמל מתוך כמה ספרים שיצאו מאוחר יותר:



לאה גולדברג הביאה איתה לאנקורים סופרים, משוררים ומאיירים שהכירה מ"דבר לילדים" ומעירהּ - תל-אביב. אחד הראשונים שפרסמו באנקורים היה נחום גוטמן - והנה מכתבו לדוד הנגבי:
28.10.1943
לכב' הח' ד. הנגבי, שלום

הגשתי את כתב היד של ספרי לפני שלשה חדשים. אף הציורים כבר מוכנים – ועדין לא נקבע מועד הופעת הספר.

אודה לך מאד אם תענה לי על זאת בכתב ותקבע את המועד. האם לא מן הראוי היה שהספר יופיע לחנוכה, כמתנת חנוכה?

לאה הציעה לחלק את הספר לשני חלקים כדי להקל על מחירו בשוק והפצתו. ובשכר זה לתת לכל ספר ציור אחד בצבעים.

הספר מפאת בנינו ניתן להתחלק לשנים. ואני מוכן להסכים לכך, אך מביני דבר בהפצת ספרים מסבירים לי כי הדבר יזיק מאד למכירת הספר. הספר הן נועד כספר מתנה – ואין אדם קונה מתנה שאינה שלימה. אני רוצה לדעת את החלטתכם בענין זה. מצדי אין מניעה לחלוקה, בתנאי ששני הספרים יודפסו בתכיפות ללא הפסק של זמן.

אני מחכה לתשובתך ולקביעת מועד הופעת הספרים.

שלך בברכה
נחום גוטמן

נ.ב. אודה לך אם תודיעני אם תסכימו שאדפיס פרק אחד מתוך הספר ב"דבר לילדים".




ורבקה גורפיין מתרגזת עוד יותר על העדפתה של הקליקה התל-אביבית. הז'אנר הספרותי שהיא מנסה לדחוף - סיפורי-מקום קיבוציים על סביבתם הייחודית של ילדי הקיבוץ. הסיפורים הללו היו חלק מהרפרטואר הימיומי של הגננות והמורות בקיבוצים, ואפילו עורכי דבר לילדים פרסמו סיפורים רבים  דומים לאלה, אבל עורכים בהוצאות הספרים לא ששו לפרסם ספרות "ירודה" ועממית כזאת:
להנגבי שלום רב:

כתבתי היום מכתב ללאה – אולי מכתב קצת נרגז. לא מובן לי יחסה להוצאת סיפורי – טרם פנו אלי וטרם נדרשתי להעביר משהו וטרם נקבע לי מועד. כבר כמה פעמים פניתי אליה וקבלתי תשובה אדיבה ולא ברורה. ביינתיים תכנית ההוצאה הולכת ומשתנית. פתאום קודם לי פרישבין וגוטמן ומי יודע מה עוד ומי עוד.

אני יודעת שמרגיזים אותך בדרישה לעודד בהוצאתנו את יצירת חברינו – אבל המקרה הזה הוא קצת בולט. מתקבל הרושם ש"אנקורים" לא נותנים את אותה השנסה שבנקל הייתי יכולה להשיג בהוצאה פרטית. אינני כה חשובה כמו לאה ושלונסקי – ובכל זאת הסיפורים שלי הם מחיי קיבוץ וכל הגננות והמורות בקיבוצים נעזרים בהם.

באופן ברור: אינני מוכנה לחכות עם הוצאת הסיפורים האלה עד שיוציאו את שלונסקי וגוטמן ופרישבין וכל מה שלאה עוד תצליח לתרגם. הייתי רוצה לקבל ממך תשובה ברורה.

בברכה
רבקה גורפיין

ואמנם, ב1944 רבקה גורפיין הצליחה לפרסם את קובץ סיפורי-המקום הראשון בעברית על ילדי קיבוצים (אתם מוזמנים "להתקיל" אותי בדוגמאות מוקדמות יותר). בעקבותיה יבואו עוד הרבה - מרים זינגר, בנימין הלוי, תקוה שריג, נעמי זורע, גרדה כהן, מרים רות, צבי לוז, עליזה עמיר, ועוד רבים (ובעיקר רבּוֹת) אחרים. אפילו משה שמיר פרסם כמה שנים אחר-כך את ספרו הראשון באותה הסדרה ובאותו הז'אנר של סיפורי מקום קיבוציים (תמונה ופרטים בהמשך). והנה הספר של רבקה:


ודי יוצא לעבודה – מספורי עין-שמר, כתבה: רבקה גורפיין, אייר: יצחק פולקביץ, 1944

והנה שמות הסיפורים המופיעים בו:
   ודי יוצא לעבודה
   מדוע צולעת מרי?
   הגבורה הקטנה
   סיפור על חמור ובעליו השניים
   מעשה בברכת-מים ובאפרוח ציויץ
   האוטו "אינטרנציונל" והטרקטור "אינטרנציונל"
   הפרדות, המים ועוד סיפור על הדרך
   תולדות לול אחד
   החלום של שני העֻזִים
   הבלבול בדיר

האיורים בספר, משל יצחק פולקוביץ מעין-שמר, מאוד יפים (בעיניי כמובן) ומשלבים מבנים קיבוציים, כמו מגדל המים, עם ניחוח ומראה של אגדות אירופאיות. משהו די חד-פעמי:



ציור של יצחק פולקוביץ מתוך ודי יוצא לעבודה
למזלנו, לאה גולדברג לא חיכתה שמישהו יתעד את העשייה ואת ההסטוריה של סדרת אנקורים. היא עשתה זאת בעצמה כמה פעמים ופרסמה את הדברים בעיתון "משמר" במוסף משמר לילדים - בשנים שהיה עדיין רק דף שמופיע לקראת החגים או החופש הגדול כחלק ממוספי העיתון. הנה שתי כתבות כאלה, מ1943 ו1944, שהן קצת מדור-פרסומי לילדים של ספרית פועלים בתוך העיתון "משמר" (שניהם חלק מאותה המערכת הרוחנית של השומר הצעיר) - וקצת ראיון בגובה העיניים עם עורכת סדרת אנקורים בכבודה ובעצמה:

"שי משמר לילדים", ספטמבר 1943, לקראת ראש השנה תש"ג
29.9.1943
"אנקורים" – הוצאת ספרים לילדים
שיחה מאת לאה

היה מעשה ואני תרגמתי ספר-ילדים אחד. באותו ספר תוארו משחקי ילדים רבים, ולא ידעתי את שמות כל המשחקים. נולדתי בחוץ-לארץ ובילדותי לא דיברתי עברית, ולכל המשחקים, ששיחקתי בהם כשהייתי קטנה, היו שמות לועזיים. על כן קשה היה לי לתרגם את מונחי-המשחק שהיו באותו ספר. מה לעשות? חשבתי – ומצאתי עצה: אזמין ילד אחד מידידי שברחוב ארנון (שם אני גרה) ואשאלנו, באיזה שמות קוראים הילדים עכשיו את משחקיהם?

וכך עשיתי. הזמנתי ילד אחד שגר בביתי, אריה שמו, הושבתי אותו בתוך כורסה שליד שלחן הכתיבה שלי ופתחתי בחקירה:

- איך קוראים למשחק זה, שבו האחד רץ אחרי השני ותופסו?
- תופסת.
- ומה זה שאתם קוראים תמיד "שברו את הכלים"?
- צריך להתחיל לשחק מחדש.
- וכשמתחבאים, קוראים לזה "מחבואים"?
- כן.
- טוב. תודה.

הסברתי לו. ועוד לא גמרתי את חקירתי שלי, והנה פתח אריה בחקירה שלו. את הכל רצה לדעת, איזהו הספר שאני מתרגמת, ומה מסופר באותו ספר, ומתי יצא לאור, ומה היה בסופם של הילדים המתוארים בספר, לכשגדלו, ואם אני כותבת בעט או במכונת כתיבה, ולבסוף שאל שאלות כלליות על הוצאת הספרים "אנקורים". מהם הספרים שיצאו בהוצאה זו, וכמה הם, ולשם מה ולמה. ואני השתדלתי להשיב לו על כל השאלות שידעתי תשובה עליהן (אגלה לכם סוד, היו גם שאלות שלא יכולתי להשיב עליהן, כי בשעה שמתחילים הילדים לשאול כל מיני "למה" ו"מדוע" אי אפשר תמיד למצוא ברגע הנכון תשובה מתאימה; והרי לשם כך יוצאים ספרים: כדי שתמצאו בהם תשובות על חלק משאלותיכם).
חברבור חית היער - שנים-עשר סיפורים
כתום שיחתי עם אריה, חשבתי בלבי, הרי אם כל כך מתענין אריה בכל הדברים האלה, יתכן מאוד שמתענינים בהם גם ילדים אחרים. אולי אכתוב מאמר ואספר לכל הילדים משהו על הוצאת הספרים שלנו.

דבר אחד כבר אמרתי: אנחנו מוציאים ספרים, כדי לתת לכם תשובות על כמה וכמה שאלות, שאתם שואלים, יפה מאוד אתם עושים ששואלים. למשל: ילד אחד רוצה לדעת משהו על עולם בעלי החיים. כיצד חיים, אילי הצפון, ואיך לומדים הכלבים לצוד צייד, ומה אוכלים גורי הזאבים? – אדרבה, הנה יצא במהרה ספרו של הסופר הרוסי הנודע מיכאל פרישבין. שם הספר "חברבור חית היער" ובו ימצא הקורא תשובות על כל השאלות הללו. או למשל ישנם ילדים, המתענינים בפלאי הטבע והמדע. אדרבה, ניתן ספר בידם, זה ספרה של דבורה אילון-סרני "יש בעולם", אשר יופיע השנה בספריתנו "אנקורים". או, למשל, רצונכם לדעת כיצד חיים הילדים בקיבוץ, תקראו זאת בספרה של רבקה גורפיין, שיהיו בו ספורים רבים על חיי הילדים בקיבוץ.
אומרים יש בעולם - פלאי פלאים מעולם החי
רוצים אנחנו להוציא ספרים על ארץ-ישראל ועל ארצות אחרות, ספרים של סופרים עברים וספרים של סופרים שאינם עברים. וכוונתנו היא שלאט-לאט תנתן לכם ספריה, המכילה את העולם ומלואו.

אמרתי - לאט-לאט – כי הרי אי אפשר לתת את המושג על כל העולם כולו, - והוא גדול כל כך, והמאורעות בו, ביחוד בימים אלה שאנו חיים בהם, רבים ונוראים כל-כך – אי אפשר לתתו בספר אחד וגם לא בספרים אחדים.

אבל בדברים אשר אמרתי לכם עוד לא הוגד על כל מה שמתכוונת ספרית "אנקורים" לתת לכם. וכי מה עוד! נו, וודאי, יודעים אתם את התשובה: ספורים מענינים ושירים יפים. פשוט: "כדי שיהיה מה לקרוא". נכון, ואף על פי כן בדבר הזה עוד לא גמרנו.

הגדולים שבכם כבר יודעים מה פירושה של המלה "סגנון", אבל ודאי יש גם כאלה שאינם יודעים את פירושה של המלה הזאת. מי שאיננו יודע פירושה של איזו מילה צריך לשאול. כי הרבה יותר יפה להגיד "אינני יודע, בבקשה להסביר לי", מאשר, למשל, להשתמש במלה שאינה מובנת כל צרכה, רק מפני שהיא יפה, או לשמוע, לא להבין ולהעמיד פנים כאילו הכל מובן וברור.

ובכן, דיברנו על "סגנון". אפשר להסביר את המלה הזאת בפשטות: סגנון הוא אופן כתיבתו המיוחדת של כל סופר וסופר. הנה, למשל, שני סופרים שונים מספרים אותו ספור מעשה עצמו: "היה היה ילד קטן, לילד הקטן היו אבא ואמא. אבא ואמא של הילד היו אנשים חכמים. הם אהבו מאד את הילד הקטן שלהם". כך כותב סופר אחד. והסופר השני כותב כך: "היה ילד קטן אחד. ואביו ואמו היו אנשים חכמים, שאהבוהו עד מאד". הראיתם? – הרי זה אותו הדבר עצמו, אבל סגנונם של הדברים שונה עד מאד. ובכן, כל סופר וסופר ניכר לא בלבד במה שהוא מספר אלא גם בכיצד הוא מספר. הסופרים הטובים ניכרים מיד, עוד לפני שהספקתם לקרוא את כל הספר ולדעת את תכנו, בסגנונם היפה. יש לפעמים שאינכם קוראים אלא שנים שלושה פסוקים, ומיד אתם מרגישים שקראתם משהו יפה, משהו מהנה ביותר. הרי זה בא לכם משום שהרגשתם בסגנונו היפה של הסופר.

להבחין סגנון קל יותר בשירה, בשירי-ילדים. לעתים אתם נמשכים מאד אחרי החרוז היפה והצלצול הנעים. אתם "מדברים" את השיר, ונדמה לכם שאתם שרים אותו. סימן טוב הוא למשורר.

למה אמרתי כל מה שאמרתי? – כדי להסביר שרצוננו בספרית "אנקורים" להרגילכם לסגנון יפה ולהבחנה בין סגנון לסגנון. כאשר תהנו גם מתוכן הספר וגם מאופן הכתיבה שבו הוא כתוב, הרי נכנסתם לתחום הספרות הגדולה, הספרות העולמית היכולה להסב לכם עונג רב ולהרחיב לפניכם את אופקי העולם גם כשתהיו גדולים. והרי לכך אנו מתכוונים בספרים שלנו לילדים.

הספרים המוזכרים הם:
חברבור חית היער – שנים-עשר סיפורים, כתב / תרגמה: מיכאל פרישווין / לאה גולדברג, אייר: י. צ'רושין, 1943
אומרים יש בעולם – פלאי פלאים מעולם החי (צרור ראשון), כתבה: דבורה אילון-סרני, 1944

והנה הקטע השני:
"שי משמר לילדים", לקראת חג הפסח, אפריל 1944

7.4.1944
מכתב לקוראי "אנקורים"
מאת לאה

איזהו הקורא הטוב? – המצפה בקוצר-רוח לספר חדש. הנה סיפרו והודיעו, כי בקרוב ייצא לאור ספר, וכבר פירשו בשמו ובשם מחברו. והקורא מחכה ואומר לנפשו: מהו הדבר החדש שהכינו לי? היהיה מעניין? היהיה יפה? מה יהיה תוכנו, ומה תהיה צורתו?

והנה, וודאי כבר שמעתם כולכם, שבמהרה ייצא לאור בהוצאת "אנקורים" ספרה של רבקה גורפיין: "ואדי יוצא לעבודה". מיהו ואדי זה? הרי לא ואדי-פלג! פלגים אינם יוצאים לעבודה. נכון! ואדי הוא כלב, בנה של הכלבה מרי. ומרי מיהי? תקראו בספר ותדעו. מסופר בו על כלבים ועל ילדים קטנים ועל אנשים גדולים. וכולם בני הקיבוץ עין-שמר. עין-שמר איננו מקום ישוב גדול, אך גם במקום ישוב שאיננו גדול קורים מקרים מעניינים מאוד. ומה קרה שם? לא! דבר זה לא נגלה לכם, כי הרי רוצים אתם לקרוא בספר ולמצוא משהו חדש בכל סיפור. חכו, איפוא, בסבלנות ובסקרנות!

הספר "ואדי יוצא לעבודה" נכתב בשביל ילדי הכתות הראשונות של בית-הספר. וגם ילדי הגן יוכלו לקרוא בו ולהינות. אך אולי חושבים אתם, ששכחנו את הילדים הגדולים יותר, את הנערים והנערות בני עשר, אחת-עשרה ומעלה? חלילה! כעבור זמן-מה יופיע ספר גם בשבילם ושמו "הרפתקאות חמור שכולו תכלת". מחברו הוא נחום גוטמן, הצייר ומחבר הספרים "לובנגולו מלך זולו" ו"ביאטריצ'ה". הלא קראתם אותם! יש ילדים, החושבים, שאם מסופר בספר מעשה בחמור, הרי זה ספר "תינוקי". והנה לא כך הדבר! בספרות העולם ישנם ספרים רבים על חמורים, ספרים למבוגרים. לפני מאות בשנים כתב על חמור סופר אחד, אפוליאוס שמו, ושם ספרו "חמור הזהב". דורות של אנשים מבוגרים ובני-נעורים קראו בספר הזה. והסופר הגרמני המפורסם ווילאנד כתב יצירה גדולה בשני כרכים על "החמור וצלו". את הספר הזה עיבד עכשיו כמחזה הסופר היהודי סמי גרונמאן, היושב אתנו בארץ-ישראל, ובוודאי יוצג המחזה בקרוב ב"הבימה".

והחמור שלנו? היינו, חמורו של נחום גוטמן מהו? זהו חמור מיוחד במינו. אין כמוהו בחמורים! הרפתקותיו רבות עד אין מיספר, אבל הסופר אסר עלי לספרן לכם, בטרם תקראו אותן בספר. ושוב: סקרנות וסבלנות. רק דבר אחד נגלה לכם כבר עכשיו, הלא היא אחת התמונות מתוך הספר הז. התבוננו בה, האין היא מעוררת מחשבות? על כל פנים, ברור בהחלט, כי בספר הזה יסופר לכם על חמור מיוחד במינו, שמימיכם לא פגשתם כמוהו.

ב.

"סיפורי עין-שמר" שבספר "ואדי יוצא לעבודה" ספורים "מציאותיים" הם, סיפורים, שהתוכן שלהם לקוח מן החיים. הסופר מסתכל באנשים שהוא מכירם, בחיי ילדים, בחייהן של החיות ומספר מה שהוא רואה. הלא כך הוא גם ספרו של מ. פרישווין "חברבור חית היער", הוא ציד, הוא גם אדם שעבד בתחנת נסיונות לגידול חיות שונות, ביחוד אילות, הוא חי במגע קרוב עם חיתו-יער וידע את הרגלי החי ואת נפשם, אם אפשר לומר כך, ולפיכך תיאר באמנות ובפשטות כזאת את היצורים האהובים עליו. וכן גם רבקה גורפיין, המחברת של "ואדי", מתארת את הדברים החביבים עליה והקרובים לה. תאמרו: הלא כולנו רואים דברים שונים סביבנו, אף יכולים אנו לבוא לחברינו ולספר להם כל מה שראינו ואהבנו. אם כן – כולנו סופרים, שהרי גם לכתוב את ספורינו אנו יכולים! והיא לא כן. ההבדל בין כל אדם המספר לחבריו את מה שראה, ובין סופר המספר את אותם הדברים עצמם לקוראיו, הוא באותה יכולת המיוחדת של הסופר לבחור מכל החומר שהחיים נותנים לו, את החשוב והמענין בלבד. להשמיט את כל הפרטים המפריעים את שטף הספור, והכניס לתוך הכתוב רק מה שעשוי למלא את התמונה, לעשותה חיה, לתת לקורא (במקרה שלנו – לקורא הצעיר) את כל ספור-המעשה בצורה כזאת, שיהיה נדמה לו, כי הוא עצמו היה שותף לכל מה שמתרחש בספור, כי ראה את הכל במו עיניו, שמע במו אוזניו, גם הבין מדוע ולמה קרה מה שקרה. וכאן בעוזרו של הסופר לא בלבד עינו החדה, וכשרונו להבחין בין החשוב ומה שאינו חשוב, אלא גם אופן סיפורו, סדר המלם והמשפטים, בקיצור – הסגנון. והרי על הסגנון כבר שוחחנו על דפי העתון הזה ובטוחים אנו שיודעים אתם מה פירושו של מושג זה. הנה תקראו את הספור על הכלבה "מרי" ותראו: כל מה שאירע לאותה כלבה חביבה בגדר מציאות הוא, יתכן ואתם בעצמכם הייתם עדים לפרשת-חייהן של חיות, שהן דומות לפרשת-חייה של מרי. ואף-על-פי-כן מענין לכם לקרוא את הספור, כי סופר יודע לספר מעשים מחיי יומיום ולהראות לכם את אותם הצדדים בחיים אלה, שלא הייתם משגיחים בהם בלי עזרתו. הנה ספורים כאלה על המציאות, כוחם בזה שהם מלמדים אתכם להתבונן ולהבין יתר-הבנה את כל מה שנעשה סביבכם. ולא משום שעודכם קטנים ואינכם בעלי-נסיון, גם אנשים מבוגרים לומדים מן הספרות להתיחס יחס של תשומת-לב יתירה לכל מה שהם רואים בקרבתם.

אחר הוא הספור על הרפתקאותיו של החמור. שהרי ספור דמיוני הוא. מסופרים בו דברים, שלכאורה, ולא יתכן כלל שיתרחשו במציאות. ואף-על-פי-כן, קראו-נא בתשומת-לב כל ספר דמיוני (למשל "עליסה בארץ הפלאות") ותראו, שכל דבר שבדמיון יש לו יחס כלשהו אל המציאות, אל החיים של ממש. דומה הדבר לחגיגת פורים. בפורים כולנו מופיעים במסכות, איננו דומים לעצמנו, אך יודעים אנו, כי מאחורי כל מסיכה ומסיכה מסתתר אדם חי שאנו מכירים אותו, או יכולים להכירו בעוד שעה. המסיכה עושה אותו למענין יותר, לפעמים מצחיק, אך בעיקר ותמיד, לחגיגי. ומהו ספור דמיוני: אלה הם חיינו בלבוש חגיגי. הקורא ספר דמיוני, נמצא בעולם שכולו חג, אך גם בימות החגים חיים אנו ונושמים, אוהבים ושונאים, וישנה רק תוספת קטנה לכל ההרגשות שלנו: השמחה. ולפיכך בקוראנו ספר דמיוני כספרו של נחום גוטמאן, הרינו חיים בעולם שהוא שמחה וחג, בעולם שהוא יפה ומוזר כחלום, ואף-על-פי-כן סודו – החיים שלנו!

והנה כמה ספרים שיצאו בסדרת אנקורים (יש עוד הרבה אחרים). המגוון הוא אדיר וגם גיל הקהל לא אחיד. יש לי תחושה (שמבוססת על כמה מכתבים שמצאתי בתיקי הארכיון של ספרית פועלים) שהספרים מתחלקים לספרים שלאה גולדברג האמינה שהם טובים ולכאלה שלאה גולדברג פחות החשיבה והיו כ"מס" לאנשי הקיבוצים:

הביתן הקטן – צרור אגדות-עם, מעובד ע"י לאה גולדברג, איירה: תרצה, 1945
אני וטלי או ספר מארץ הלמה, כתב: אברהם שלונסקי, אייר: יחזקאל קמחי, 1957

שיח השדה, כתב: יוסף וייץ, אייר: יחזקאל קמחי, 1957
קוץ הארגמן, כתב/תרגמה: יהודה הנגבי / דליה רביקוביץ', איירה: אודרי ברגנר, 1958

מה שקרה בצל האלון, כתבה: רבקה גורפיין, איירה: רות שלוס, 1946
סמדז'ה בן הנגב בארץ הפלאות, כתבה: רבקה גורפיין, אייר: יחזקאל קמחי, 1958

אלה קרי הילדה מלפלנד, כתב/תרגמה: אלי ינס / לאה גולדברג, צילמה: חנה ריבקין-בריק, 1954

דני-דן ותלתאופן, כתב: בנימין טנא, אייר: שמואל כץ, 1952

הבקבוק הכחול – אגדת ירחי השנה, כתב: מרדכי אמתי, אייר: שרגא ווייל, 1951
המדורה על שפת הירקון, כתב: שלמה ניצן, אייר: שמואל כץ, 1955

עלילות מיקי מהו, כתב: אברהם שלונסקי, אייר: אריה נבון, 1947
מה עושות האילות – שירים לילדים, כתבה: לאה גולדברג, אייר: אריה נבון, 1949

עלילות הפלא של זגנדן, כתב/תרגם: אנ. שטרן / מ. לווין, אייר: אריה נבון, 1945
ידידיו הגדולים של גדי- וסיפורים אחרים, כתב: משה שמיר, איירה: תרצה, 1947






ועוד קצת על הדוּאלִיוּת של לאה גולדברג במערכת ספרית פועלים ובמשמר לילדים. ב1959 יצא בסדרת אנקורים הספר "צריף קטן" - אסופת שירים של לאה גולדברג לילדים שהופיעו בד"כ בעיתונות ובפרסומים לילדים. את הספר אייר אריה נבון והוא אחד מספרי השירה העבריים היפים ביותר שקיימים לילדים.

אחד האיורים הכי מזוהים עם הספר הוא שלושת הילדים במעילי הגשם עם הכובעים המחודדים - ספק-גמדים ספק-ילדים.

והנה המקור של הציור הזה (שבמציאות הוא הרבה יותר גדול, עדין ויפה מההדפסה שבספר).


והנה ההפתעה - וגם הפואנטה... לאה גולדברג פירסמה את השיר עשר שנים קודם לכן בשער משמר לילדים, בפברואר 1949. את ציור השער שמלווה את השיר ציירה רות שלוס.

עכשיו אפשר לראות בבירור מהו המקור לשלישיית הילדים עם המצנפות המחודדות. ואפילו יש לי תחושה שהצבע שנבחר באיור המקורי של אריה נבון כמעט זהה לצבע שבחרה רות שלוס. נכון, זה גשם, נכון, השיר מתאר תמונה ברורה, אבל... נדמה לי שלאה גולדברג בכובע ספרית פועלים שאלה את לאה גולדברג שבכובע משמר לילדים רשות להעתיק את הרעיון. ואולי לא... ואולי סתם... אולי.


והנה השיר (סתם כדי שישאר לי כאן שיר של לאה גולדברג ברשימה...):

ילדים בגשם

הגשם יוֹרד מִשמים
אנחנו שלֹשה גמדים:
שלֹשה זוגות מגפַיִם,
שלֹשה כובעים חדִים
על פְּנֵי שלוּלִיוֹת המים
אנחנו צועדים.

עִמְדוּ, אוטובוסים, הַמְתִּינוּ
הולכים שלֹשה גמדים -
זָעִיר, אֶצְבְּעוֹנִי, וּקְטִינָא,
שלֹשה כובעים חדים.
בכביש, אוטובוסים, המתינו
הולכים שלֹשה גמדים.

הנה בשמים קשת,
שוּלֵי הֶעָבִים וְרֻדִּים,
הנה כבר פָּסַק הגשם,
בחוץ אנשים עומדים.
נוריד כְּתֵפִיוֹת הגשם.
היכן הם הגמדים?
אנחנו שלֹשה ילדים!

זהו. אני שמחה שכתבתי את כל זה. קצת התקלקלה לי לאה גולדברג הקיבוצניקית שלי, אבל למדתי משהו על ספרות הילדים שנמצאת על המדף מעלי, שלא ידעתי קודם. לאה גולדברג מוכשרת, נקודה. לא היו הרבה כמותה בספרות הילדים העברית, וכל מה שהוציאה מתחת ידיה נשאר קלאסיקה. אבל למדתי גם שסיפורי המקום, שנחשבו אז לספרות ירודה, היו חשובים והפכו לחשובים עוד יותר היום. אנשים כמו רבקה גורפיין התעקשו על ספרות אחרת, שהפכה היום לזרם חשוב בספרות הילדים. למדתי שאני אוהבת את סוג הסיפור הזה - שמתעד את הילד ואת סביבתו. ואם הגעתם עד כאן - מגיע לכם פרס - לקרוא את מה שכתב אריאל הירשפלד על רבקה גורפיין.

ועכשיו קרדיטים: רוב המכתבים והצילומים שברשימה הזאת צולמו ביד יערי שבגבעת חביבה, ובספרית הילדים באורנים. אני רוצה להודות במיוחד ליובל, לתלמה, לתמר, וליוספה מיד יערי שתמיד מסבירים פנים ועוזרים בסבלנות על כל פניה - ובעיקר מוסיפים מידע שאין דרך אחרת להגיע אליו מלבד דרך זכרונם המופלא (זכרון שיש רק לארכיונאים). המון המון תודה!

אני רוצה גם לספר שמאחורי מציאת המאמרים של לאה גולדברג על אנקורים עומדת חוקרת שאיננה כבר בחיים ושמה לאה חובב. לאה חובב כינסה את עיקר כתביה של לאה גולדברג על ספרות לילדים בספר שנקרא "בין סופר ילדים לקוראיו - מאמרים בספרות ילדים" שיצא בספרית פועלים ב1978 (בקישור ניתן לקרוא את הספר בשלמותו באתר הספרים של מט"ח).  את הספר יש לי בבית כבר הרבה שנים, למזלי. תמיד צריכים להיות מוכנים - אולי מישהו ישאל פעם שאלות על סדרת אנקורים...

לילה טוב.

3 תגובות:

  1. כל רשימה על לאה גולדברג היא תענוג ואוצר של ממש. ככל שמעמיקים בפועלה הספרותי - לילדים ולמבוגרים, בשירה, בפרוזה ובמחקר - כך מתגבשת ההבנה שהיא באמת אחת במינה. בעולם ספרותי שנשלט רובו ככולו על-ידי גברים, לאה גולדברג היא באמת פלא.

    תודה על רשימה מעניינת ומאירת-עיניים. שאלה בנוגע לתובנתך - שהיא וודאי נכונה עד מאד - לגבי ספרים שגולדברג פרסמה מתוך אמונה בהם וספרים שהיו מעין "מס" לקיבוצניקים: האם ידוע לך אלו ספרים שייכים לכל קטגוריה? האם ניתן לומר שכל ספרי המקום הקיבוציים נחשבו לדעתה כפחותי-ערך, או ששגיתי באבחנה?

    רשימותייך על הסדרות לילדים בהוצאות הספרים חשובות מאד ובעלות ערך. אנא המשיכי לתרום מידיעותייך. מחכים מאד לקרוא אותך.

    בברכה,
    יותם שווימר

    השבמחק
  2. תודה יותם.

    כן - אני חושבת שסיפורי המקום לא היו ראויים לפרסום בעיניי לאה גולדברג. אפשר לקרוא את זה גם בין השורות כשהיא ממעטת לתאר את "ודי יוצא לעבודה" ומרבה בתיאור ספריהם של אלה שבחרה לפרסם בעצמה - כמו גוטמן, אילון-סרני - ותרגומיה שלה לספרות ילדים רוסית. באמצע שנות ה50 לאה כותבת כמה מכתבים נזעמים להנגבי על שהיא נאלצת לפרסם ספרים שסגנונם אינו מתאים לרמת ההוצאה. היא לא נקבה ביותר מדי שמות - אבל כל מי שהזכירה היה קיבוצניק... וכל מי שהזכירה גם כתב סיפורי מקום.

    אני מתכננת עוד כמה רשימות שבהן היא משחקת תפקיד די מכריע - ואולי אחד המכתבים האלה יחשף. אני לא רוצה להכפיש או לדבר סרה במתים... אז אני מתלבטת - אבל נראה.

    השבמחק
  3. שלום לכם.
    מאחת שמספרת בעיקר ספורי מקום:
    "בין מטאטא לשוקת" - למבוגרים.
    "זות ולום" ו"סבא לא חינוכי" לילדים"
    תודה לעינת על מחקריה.

    השבמחק

כל תגובה שתלמד או תוסיף מידע לנושא תתקבל בברכה. תגובות לא מכבדות או סתם קנטרניות ימחקו.