יום שבת, 26 במרץ 2011

קהל בחינם - קצת פילוסופיה אנתרופולוגית מעוגנת במיתקני ברזל

אחד הדברים שהכי מעניינים אותי באיסוף וחקר העשייה עבור ילדים בקיבוצים הוא ה"דחף" הפנימי שגורם לאדם לקום יום אחד ולהחליט לעשות משהו יוצא דופן. אין לי תשובה אחת ובכל פעם אני מגלה עוד זווית ועוד כיוון שמסבירים קצת איך נוצר פרץ עשייה כזה.

אחת התשובות טמונה ברצון של הרבה מבוגרים לחזור לילדוּת ולחופש לשמוח בדברים הקטנים וה"לא חשובים". להתנדנד בצוותא למשל... ולצחוק מזה. העיסוק בבניית מתקנים ובהפעלתם למען הילדים מהווים מסווה די מוצלח להנאה שבהפעלת המתקנים ומאפשרים את פוזת ה"אני רק מנסה/בודק את הנדנדה".




לפעמים הרצון ליצור הוא הגורם המרכזי. גם אם לא קוראים לזה אמנות או יצירה אמנותית.



מה שאני לומדת לאט לאט זה שהגורם המכריע ביצירה הקיבוצית לילדים הוא הקהל. קצת קשה לי להסביר את זה בלי להסתבך - אבל אני מגדירה את זה ש"הקהל הוא בחינם". צריך להבין את זה בהקשר של אמנות ותרבות בעולם בכלל. כל אמן או בדרן בעולם המוּכּר מחוץ לקיבוץ צריך להקים לו מערכת שיווק ויחצנות, אחרת אין לאמנות שלו קול ואי אפשר להציג בתערוכות ולהתפרסם (לפחות לא בעודו בחיים...). ככה עובד העולם הקפיטליסטי וככה עובד גם העולם הלא קפיטליסטי. בשביל להתקיים כאמן או איש תרבות בעולמנו צריך "לקנות" קהל. והקהל יקר, בררן וקשה להשגה.




בקיבוץ, גם בקיבוץ של ימינו, בקהילה המבודדת והסביבה המשותפת שמחוץ לבית, הקהל בא בחינם. היוצר לא צריך להקים מערכת שיווק גדולה במיוחד וגם לא להפעיל יחצנות כבדה אלא אם כן הוא רוצה לצאת את גבולות הקיבוץ. קהל הילדים בקיבוץ במיוחד - לוקח כל מה שנותנים - ונהנה כשהעשייה מושקעת. וילדים יודעים לזהות השקעה - מכל סוג שהוא. זה נכון שהקהל הקיבוצי נעשה בררן ושיש הרבה מאוד אפשרויות אחרות היום, אבל עדיין כשהעשייה זמינה וסוחפת - אנשים באים. מספיקה מודעה בוידאו או אפילו התגודדות במקום ציבורי - כדי שיווצר עניין.

וכדי להמחיש קצת יותר את משמעות המושג "קהל בחינם" רציתי להביא היום את מה שנראה לי תמיד כשיא ה"דחף היצירתי" הזה שצומח דוקא אצל אנשים שלא קוראים לעצמם וגם לא חושבים על עצמם כעל אמנים או יוצרים. האנשים האלה קוראים לעצמם מסגרים, מוסכניכים או סתם "חבֵירִים".

ונתחיל בסיפור של איציק קלמן משובל שבעקבות נסיונות שלי לראיין אותו - החליט לספר את סיפורו לשובעלון, שהוא העלון של שובל, בינואר 2011:

ההליקופטר - מפי איציק קלמן

לאחרונה פנתה לארכיון שובל אישה שכותבת מחקר על צעצועים ומשחקים שהוכנו בעבודה עצמית בקיבוצים. מיקי [מיקי עין-גדי הארכיונאית של שובל] הפנתה אותה אל איציק קלמן שאחראי לכך שבשמי שובל טס הליקופטר עמוס בילדים במשך 30 שנה. חשבתי שסיפורו יעניין גם את קוראי השובעלון, ובמיוחד את אלה שההליקופטר הרטיט את לבם, בתור טייסים צעירים ובתור הורים או סבים הצופים מהקרקע. מכאן דבריו של איציק:

בשנות השבעים טיילתי עם משפחתי בעין חרוד מאוחד, וראינו שם הליקופטר במגרש המשחקים. הוא נועד לפעול כמו קרוסלה: מסובבים הגה במרכז, והמתקן מסתובב, אבל כמו קרוסלות רבות הוא היה תקוע. אמרתי בלבי שהרעיון נהדר, אבל אם אבנה הליקופטר, אעשה לו מערכת הנעה שלא נתקעת, בעזרת תמסורת עם מנגנון של קומביין.

בשנת 1979 הכינו בשובל את "יום הילד". בילי קורן הייתה האחראית, והיא בקשה ממני לבנות מתקן שעשועים. אמרתי לה: בדיוק לזה חיכיתי! ידעתי שבמוסך מונחות שלוש תיבות של הֶנֵּעַ סופי - final drive שפורקו מקומביינים ישנים. ביקשתי מאברי הופמן מרכז המוסך שייתן לי אחד מהחלקים האלה כדי לבנות את ההליקופטר. הוא ענה: השתגעת? זה עולה 100,000 לירות! גם אני נבהלתי מהסכום, אבל אחר כך אמרתי לו: הרי יש שלושה רזרביים! מה הם שווים אם לא משתמשים בהם? לבסוף אברי נתרצה, וזאת בתנאי שהחלק יוחזר למוסך ברגע שיזדקקו לו. התחייבתי לחבר אותו בברגים ולא לרתך אותו לעמוד, כדי שאפשר יהיה להחזירו במקרה הצורך. סופם של חלקים אלה היה כגרוטאות מתכת...

נגשנו לעבודת התכנון והביצוע. אהוד וייס היה היועץ ההנדסי, הרצל, ובעיקר בני בלול שהיה אז נער, עשו את עבודת המסגרות. אני תכננתי, חקרתי ובדקתי, ומעבר לשאלת ההפעלה עסקתי בעיקר בשאלת הבטיחות. יודעי דבר אמרו: זה גבוה, ילד עלול ליפול מלמעלה, זה מסוכן, החלקים שמסובבים את השרשרת מסוכנים, וכשמסובבים את ההליקופטר, ילד שנמצא למטה עלול לקבל מכה מהסולם. אם הייתי מקבל את כל הדברים ובונה בהתאם, הייתי בונה הליקופטר מעץ, מונח על הקרקע, ללא תנועה, ממש כמו זה שעומד כיום ליד גנון דובדבן ומתאים לפעוטות...

אמרתי: כזה אני לא בונה! זה סותר את כוונותיי. לכן המשכנו בבנייה לפי התכנון, אך טיפלנו בבעיות הבטיחות: הוספנו מעקה גבוה יותר, שרשרת שמונעת ירידה בסולם בשעת הטיסה וקבענו את גובה הסולם כך שילד שעוד לא מלאו לו שלוש לא יוכל לטפס ללא עזרת מבוגר. בנוסף הקטנו את מהירות הסיבוב שמתאפשרת מסיבוב ההגה. בדיעבד, אחרי שהילדים קיבלו את המתקן לידיהם, גילינו שניתן לסובב את ההליקופטר בעזרת הסולם במהירות רבה בהרבה מזו המתוכננת ולסכן בכך את האוחזים בהגה. במסגרת מחויבותיי לבטיחות התחייבתי בפני בילי שאתחזק את המתקן במשך 20 שנה. ואכן קיימתי את הבטחתי: גם בשנתו ה-30 עדיין עשיתי זאת: שימנתי, בדקתי ברגים והחלפתי קרשים רקובים בהליקופטר.

ההליקופטר תמיד "משך אש". כל קצין בטיחות שראה אותו אמר שהוא מסוכן ולא היה מוכן לתת לו אישור, אבל עובדה היא שמעולם לא קרתה תאונה בגללו, ואילו במתקנים אחרים, מאושרים כחוק, קרה שילדים נפגעו.

כזכור, לפני כשנה הורדו בשובל כל מתקני השעשועים שלא קיבלו אישור בטיחות. הסולם של ההליקופטר הוסר כדי למנוע שימוש בו, אך מבחינה מכנית הוא עדיין תקין לגמרי.

ההליקופטר ממשיך לטוס בבדידות בשמי שובל, לצערם של כל הילדים חובבי האתגרים. נותרו רק הזיכרונות בלבם של הטייסים הצעירים וזיכרון אשכולות הילדים העליזים התלויים עליו מכל הכיוונים, כי כל אוהביו ידעו: הליקופטר כזה יש רק בשובל!

יש בסיפור של איציק קלמן שתי נקודות שאני רוצה להדגיש: הראשונה היא שרעיון ההליקופטר הגיע מעין חרוד מאוחד - שזו תופעה מדהימה שאני ניתקלת בה כל הזמן - דילוגים וקפיצות מקיבוץ לקיבוץ של הצגות, מתקנים, שירים (בקרוב רשימה ארוכה על שיר אחד כזה), ועוד הרבה רעיונות שכנראה יכלו "לתפוס" רק בקהילה סגורה כמו קיבוץ ולכן גם עברו רק מקיבוץ לקיבוץ.

הנקודה השניה שרציתי להדגיש היא שקהל הילדים האוהד בשובל גרם לאיציק לתחזק את ההליקופטר כל-כך הרבה שנים. ברגע שהמתקן הופך להיות "מוסד", כמו שתראו בסיפורים הבאים, היוצר מרגיש אחריות וממשיך לתחזק אותו עד שהמתקן נסגר (מה שקורה לרוב מסיבות בטיחות) או שמי שיצר את המתקן איננו יותר (בקיבוץ או בעולם הזה).
קרוסלת המיכלזונים של שריד היא דוגמא מיוחדת לקרוסלה שעדיין קיימת ועובדת למרות שמי שדחף ובנה אותה כבר איננו. הנה ראיון עם הוגה ודוחף הקרוסלה של שריד בפתיחת המתקן. אני אוהבת במיוחד את הצורה שבה הוא מתאר את כל האנשים שעזרו לבנות את הקרוסלה. ההומור הוא הומור פנימי אבל הוא מעיד על השעות, הימים ומספר האנשים שלקחו חלק בבניית המתקן המדהים הזה ( את המתקן רואים כמעט כל הסרט והראיון מתחיל ב4 דקות ו48 שניות).



כשאמרתי שילדים יודעים לזהות השקעה בכל מיני מובנים, התכוונתי ליכולת שלהם להתחבר להתכוונות ולמסירות. אני זוכרת שאצלנו היתה אישה צעירה בשם נגה שהגיעה מבית העמק והביאה איתה את חיידק משק הילדים. כל הילדים עזבו הכל ובאו למשק כשנגה סוחפת את כולם לטפל, להאכיל ולאהוב חיות. ההתגייסות סביב נגה היתה עצומה ואני חושבת שמה שזיהינו היתה מסירות לרעיון.

מסירות כזאת והשקעה כזאת זיהו גם ילדי רמת יוחנן ברון אנג'ל. לא הייתי מעולם ברמת יוחנן ואני לא מכירה את רון - אבל הסרט שצילמו ברמת יוחנן (ממש לא מזמן) מספר את הסיפור בצורה כנה ואוהבת:



ומצאתי עוד כמה תמונות כאלה של חדוות עשייה ויצירה של מסגרים. הנה סדרת תמונות מדליה:









וסדרה דומה ממעוז חיים שמספקת עוד תשובה לפרץ עשייה פתאומי - הנצחה. שימו לב לשמות הנופלים שלזכרם הוקם גן השעשועים של מעוז חיים. שניים מהם הוזכרו כאן בהקשרים אחרים - עמיר יפה השתתף בצילומי ספר השחור/לבן של אמו תמר ירדני-יפה, ואהוד דפנא - הוא הודי חמודי. הצלמת היא דרורה גפני, אמו של בועז גפני שמונצח גם הוא בגן השעשועים:






זהו. רק רציתי לשתף אתכם במחשבות על משמעות הקהל ביצירה לילדים בקיבוצים ועל תפקידים יצירתיים של אנשים שאינם יוצרים מוכרים בעשייה עבור ילדים. מקווה שתמשיכו לחשוב על "קהל בחינם" גם אחרי שתקראו את הרשימה... 

וקרדיטים: פרוייקט הדיגיטציה של בית יגאל אלון, רון ברק מהוידאו של שריד, מיקי עין-גדי ואיציק קלמן משובל וכל האנשים שהיו קהל כשפיתחתי בלהט את רעיון ה"קהל בחינם" שלי....

לילה טוב. 

יום חמישי, 17 במרץ 2011

דברים שכדאי לראות. דברים שכדאי לעשות.

הרשימה הזאת היא לא רשימה רגילה אלא אוסף של דברים שקורים עכשיו, שקשורים אלינו ושכדאי לדעת עליהם.

נתחיל בתערוכה של הונזו, שכבר דובר עליה כאן, שתפתח בשבת הקרובה במוזיאון לאמנות תאטרון הבובות בחולון. התערוכה נקראת "קיבוץ מושך בחוטים" והנה הפרטים (לחצו על התמונה כדי לפתוח אותה בהגדלה בדף נפרד):



האירוע המעניין השני הוא תחרות איורים של האתר הפנקס. נושא התחרות מעניין אותנו במיוחד - הספר ויהי ערב. באתר תמצאו את כל האיורים שהוגשו לתחרות ואת האיורים הזוכים. ובכלל - האתר מומלץ, מעניין ומחדש כל שבוע. 



ואחרון אחרון חביב... זמרשת העלו את כל שירי אירוע ניגוני עין חרוד (שעליו כתבתי כאן) ואפשר לשמוע ולהנות מכל שיר ושיר: שירת הקהלמקהלת הילדיםמקהלת החברים.

תהנו! ושפורים יהיה שמח - ובעיקר - שיהיה שקט וללא אירועים חריגים (ז"א אירועים חריגים נוספים על מה שכבר קורה בעולם!)... 

לילה טוב.

יום שני, 14 במרץ 2011

מעיין מצאתי ושמו עין חרוד

אתמול (שזה כבר כנראה שלשום...) היתה לי הארה. כל-כך התרגשתי שעדיין לא נרגעתי מהגילוי ואפילו עוד לא הצלחתי להסביר לעצמי למה זה עד-כדי-כך מרגש - ומה זה מסמל בשבילנו.  אנסה לספר את ההתרגשות כאן.

אז ככה... מאז שהתחיל פרוייקט ניגונים (שהוא פרוייקט תרגום ופענוח מכתבי משפחתה של פניה ברגשטיין) פגשתי כמה אנשים שמלווים אותי בלילות ובימים. חלק גדול מהאנשים האלה הפכו להיות ידידי-נפש (ובעיקר ידידוֹת-נפש). אחת מהן היא ביאנקה רודיך מאלוני-אבא שאיתה אני נפגשת מדי שבוע בביתה. אני מביאה לה מכתבים מודפסים והיא מחזירה לי מכתבים מתורגמים ומבוארים. אני נשארת אצלה שעה-שעתיים בכל פעם והיא מספרת ומתארת לי את העולם שעליו מדברים המכתבים. אחר-כך אני לוקחת את המכתבים המתורגמים הביתה, מקלידה אותם ומשתדלת להעלות אותם לפרוייקט. "משתדלת" - בעיקר כי ביאנקה כבר הספיקה לתרגם המוני מכתבים ואני ממש מפגרת בהקלדות....

אחד המכתבים שביאנקה תרגמה מתמשך על-פני כמה חלקים. בכל פעם הבנו שהמכתב מתחבר ומתחבר (כי הרי כולם היו מונחים בערימה בקופסת נעליים ואני לא יודעת לקרוא יידיש - ולא הבנתי איך לחבר את כל חלקי המכתב). בחלקו הראשון של המכתב שנכתב בפולין במרץ 1934 (השבוע לפני 77 שנים) מוזכר שיר קטן על עין חרוד. הכותבים הם אבא של פניה וחינה שנמצאות האחת בגבת והשנייה בקבוצת החוגים שליד המעיין (מכתב 201 שנמשך בחלק 190 ובמכתב 193).

והנה הדף שעליו כתוב השיר ולאחריו גם הקטעים שתרגמה ביאנקה מהמכתב של אובייסי ברגשטיין, שבשבילי הוא תמיד רק "אבא", ושל שיינקה, אשתו השנייה:



מצאתי היום בגליון אחד [של ההיינט] שיר עממי מאת א.ז. בן-ישי (האם זה לא ה"סבא" ["זיידע"] של א.ז. רבינוביץ' שיאריך ימים?) השיר מושר בארץ ישראל. הוא הופיע בקרבת השם "עין חרוד"...

פֹּה עין-חֲרוֹד!
טיַלְתִּי בָּעֵמֶק בְּמַקל-נוֹד
בָאתִי אֶל כְּפָר הוּא עֵין-חֲרוֹד
לֹא אֵלֵך עוֹד הָלְאָה פֹּה אֶעֵמוֹד –
פֹּה טוֹב לָגוּר, פֹה טוֹב לַעֲבוֹד.
לֹא אֵלך עוד הָלְאָה: פֹּה עֵין חֲרוֹד!

טִיַלְתִי בָּעֵמֶק, צָמֵאתי מְאֹד.
מַעַיָן מָצָאתִי הוא עֵין חֲרוֹד:
לֹא אֵלֵך עוד הָלְאָה, פּה אֶשְבֹּת –
פֹּה טוֹב לָנוּח, פה טוב לִשְתוֹת
לֹא אֵלֵך עוד הָלְאָה: פֹה עין-חֲרוֹד!

שיר עממי נדיר! כל כך פשוט, כל כל טבעי! נדמה היה לי שאותן מילים אני שומע ממך, חינוצ'קה, אלה הרי המילים שלך, זה כה מתאים לך! מרוב התלהבות יצרתי לי לחן והתחלתי לשיר, אבל, היות ואני קומפוזיטור שאינו יודע לרשום תווים, שכחתי יותר מאוחר, לא עליכם, את הקומפוזיציה שלי. יתכן שעוד אזכר.
לפנות ערב פגשתי את שליאמק רטנר. הוא סיפר לי שאצלו נמצאים התווים של השיר "פה עין-חרוד". הוא הבטיח להביא לי אותם הביתה, אלי. אגב, אמרתי לו ששמעתי כבר איזו מנגינה של השיר הזה (התכוונתי לשלי). אבל הייתי רוצה לראות את הרשומה בתווים. הוא הבטיח, שכשיהיה אצלי, הוא ירשום את המנגינה בתווים. זה יתקיים ודאי, ועד אז גם אזכר ב"יצירתי".

ושיינקה מדווחת גם היא על השיר החדש:
חינה, אבא מצא היום שיר על עין-חרוד ומאוד שמח בו, עד כדי-כך שהוא בעצמו חיבר לו מנגינה וזמזם כל הזמן. השכן, הדוד של לינדיך, גוטליב, עבר על ידינו ונעמד להקשיב ללחן.

ועכשיו - תשאלו - נו, אז מה? שיר קטן על עין חרוד שמישהו פירסם לפני 77 שנים בפולין? אז זהו - שגם אני חשבתי ככה עד אתמול.... אתמול (בשבת בצהריים) הלכתי לאירוע היסטורי וחד-פעמי לכבוד שנת ה90 לעין חרוד: מפגש משותף לכל העינחרודים - האיחוד והמאוחד שבּוֹ שרו, סיפרו וניגנו משירי ולחני עין חרוד.





הנחתה את המפגש הנהדר הזה סמדר כרמי-גיברמן ולקחו בו חלק חברי-, ילדי-, בני-, ומקורבי- עין-חרוד. והנה התכנית המלאה:


וגם תמונה היסטורית - תרצה, בתו של זרובבל גלעד, מקריאה דברים שכתב אביה על משה כרמי, שהוא אביה של סמדר שיושבת ליד הפסנתר ומנחה את החגיגה.



וכאן אנחנו חוזרים למאורע המכונן... איזה שיר פתח את האירוע בעין חרוד? נכון... השיר שממנו התלהב כל-כך אובייסי ברגשטיין. בעגה המקומית השיר נקרא "טיילתי בעמק" והלחין אותו משה כרמי - המורה המיתולוגי למוזיקה של עין חרוד.


והנה ילדי עין חרוד שרים את השיר על הבמה, אתמול באירוע החגיגי בעין חרוד. כמו שניכר בוידאו - באיזשהו שלב בזמן הצילום ירד לי האסימון והבנתי שמה שאני שומעת זה השיר מהמכתב של אבא של פניה וחינה. מרוב התרגשות צילמתי גם את הקהל - סוג של תקשורת עם יהדות פולין - ששיר על עין חרוד שהתפרסם בהיינט במרץ 1934 - ושאני לא ידעתי בכלל על קיומו - מוּשר ע"י מאות אנשים בשבת בבוקר, במרץ 2011, בחדר האוכל של עין חרוד (שבו יושבת כל פזורת העינחרודים לדורותיהם - האיחוד והמאוחד). ושרים אותו ילדים.



אני חושבת שאובייסי ברגשטיין הוא איש עם חזון. אני מדברת עליו בלשון הווה כי דרך המכתבים הוא מדבר אל ביאנקה, אליי, ואל כל מי שקורא במכתבים - כאילו הוא נוכח. כאילו הוא יושב עדיין בפולין הרחוקה ורוקם חלומות על ארץ ישראל, על גבת, על עין חרוד, על בית יוסף ועל בית השיטה.

כשחזרתי - הרמתי מיד טלפון לביאנקה. היא הבינה מיד ואמרה שפגשתי את אבא של פניה וחינה בעין חרוד. אני חושבת שזה באמת מה שקרה.

לילה טוב.

יום שבת, 5 במרץ 2011

"אנקורים" - פתרון די עצוב לתעלומה לא נודעת....

היום אספר סיפור מדהים על חידה שנפתרה בלי שידעתי שיש חידה. חלק מהסיפור הזה סופר בהרצאה שנתתי באורנים. את רוב הפרטים לא ידעתי אז - אלא רק את התמונה הכללית. עכשיו אני יודעת את כל הסיפור ואספר אותו כאן. בסוף הרשימה הזאת תבינו למה היה לי דחוף כל-כך לספר את הסיפור הזה דווקא ביום העיון. אז נתחיל...

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על תולדות סדרת אנקורים של ספרית פועלים. במסגרת המאבקים הפנימיים שתארתי אז - בין חברי קיבוצים שראו בהוצאה צינור לביטוי יצירתי משלהם לבין גרעין של אנשי רוח וספרות עירונים שבראשם אברהם שלונסקי ולאה גולדברג - הבאתי גם מכתב של יצחק בן-מנחם ממשמר העמק ובו כתוב כך:




3.4.1943
משמר העמק
אל מערכת "ספרית פועלים"
ח.י.
נודע לנו שהנכם מוציאים ספורים בהוצאת "אנקורים". היות והתיחסנו להוצאה זו כלשדה פעולה רק לציירי הקבוצים שלנו – נבקשכם לא להוציא ספורים בשם ה"אנקורים" ולא להשתמש גם בסמל ה"אנקורים".
בהזדמנות זו נבקשכם גם להחזיר לנו את הגלופה של סמל ה"אנקורים".
בברכת חברים
בשם מזכירות הארגון
י. בן-מנחם

כשהבאתי את המכתב הזה הוא נראה לי מוזר - אבל חשבתי שצריך להתייחס בו רק לעניין הגלופה... כי זה מה שידעתי אז - והתעלמתי ממה שלא הבנתי. מה שלא ידעתי זה שמאחורי המכתב הכועס והלא מובן מסתתר סיפור מדהים על סדרת ספרים מושקעת ומאויירת על ידי התארגנות של אמנים חברי קיבוצים. את הסיפור הזה אספר היום.

הסיפור מתחיל כסיפור מקומי. בדצמבר 1935 מגישים שני חברי משמר העמק שי לילדי הגן לכבוד חנוכת המבנה החדש. השי הוא ספרון בשם "אבנר אוהב מאוד פרחים" שכתב יעקב (קוּבָּה) דורון ואייר יצחק בן מנחם.




והנה כל דפי הספר בסרטון קצר






חודש אחר-כך, בינואר 1936, שוב קיבלו ילדי הגן של משמר העמק ספרון במתנה מקובה ויצחק. הפעם הוכן הספר לכבוד יום הולדת הקיבוץ (שלפעמים קוראים לו גם חג הקיבוץ או חג המשק או יום העליה על הקרקע - תלוי מאיזה קיבוץ אתם).





והנה עוד סרטון ובו דפי הספרון השני:



וכאן הסיפור מתחיל להיות מעניין... חבר משמר העמק בשם ישעיהו בורובסקי שלח את הספרונים ב1936 לנתן ביסטריצקי מקק"ל. ביסטריצקי העביר את הספרים לשושנה פרסיץ, מייסדת הוצאת אמנות, וענה במכתב הבא:



ז' מנחם אב תרצ'ו
26.7.1936
לישעיהו בורובסקי,
משמר העמק
ח.נ.
הנני להודיעך כי מסרתי את הספורים שאתה המצאת לי לידי הגב' ש. פרסיץ והיא מצאה בהם ענין רב. היא מוכנה ומזומנה להוציא את הספורים האלה בהוצאת "אמנות" אולם היא מעירה, כי אעפ"י שהציורים בדרך כלל כנים הם מצד הרעיון המונח ביסודם, הרי ההוצאה אל הפועל איננה מתוקנת כל צרכה. ע"כ יהיה צורך להתקין כמה ציורים מחדש, כמובן, על אותם הנושאים ובאותו הרוח של הציורים המקוריים. הודיעני נא אם אין אתם מתנגדים לכך. הגב' פרסיץ מוכנה לשלם שכר חבור בעד החומר הזה וכן להמציא מספר טפסים חנם בשביל המוסד וחניכיו.
בברכת חברים,
נתן ביסטריצקי


עברו כמעט שנתיים... הגענו למרץ 1938. נראה שלא קרה הרבה בעניין הספרונים של קובה ויצחק והם נשארו בגדר ספרים מקומיים וחד פעמיים (יש עשרות כאלה ברחבי ממלכת הקיבוצים ואני מתכננת לכתוב על זה בנפרד פעם). יצחק בן מנחם הפך בינתיים לרוח החיה מאחורי ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי. במסגרת תפקידו הוא מארגן כינוסים ותערוכות לכמה עשרות בודדות של אמנים חברי קיבוצים שמבקשים להמשיך ליצור, להשתלם ולשפר את יכלתם. בכינוס אחד כזה במרחביה יצחק בן מנחם נואם ומגדיר את תפקיד האמן בקיבוץ - והפעם זה רלוונטי גם לנו. הנה כתב היד (ניתן להגדיל כל תמונה ע"י לחיצה עליה) ומתחתיו הנאום המוקלד. אני ממליצה לקרוא את הנאום כי הוא רלוונטי לעיסוק בתרבות בקיבוצים בכלל ואולי מתוכו מבינים גם את הקושי העצום שבעיסוק באיזשהו סוג של עשייה תרבותית בשנות ה30 בקיבוצים:







בשם ארגון הצירים והפסלים של הקבה"א הנני מודה לועדת התרבות המקומית שהואילה למסור לרשותנו את האולם הזה.
הננו יודעים שלא קל היה הדבר היות ופנה זו משמשת כרגיל חדר קריאה וברורה לנו שרעה גרמנו לחברים הנהנים ממוסד חשוב זה – ולכן הננו חושבים שנכון לבקש את סליחתכם. האמצעים הכספיים הדלים שעומדים לרשותנו לא אפשרו לנו [שכירת] אולם אחר והננו מקווים שהעבודה שהשקיעו חברינו והמאמצים של הארגון המעביר את התערוכה הזו לכל פינות הארץ – במידת מה יכפרו על עווננו.
הכרזנו שהננו מציגים את התערוכה השלישית שלנו ורבים בודאי לא יודעים דבר על שתי התערוכות הקודמות ועל קיומו של ארגון הצירים והפסלים בקבוצינו בכלל. לרשות הארגון שלנו, המונה כיום 23 חברים, מסר הקבה"א 600 ימי עבודה לשנה המתחלקים בין החברים ומזכירות הארגון. את פעולותינו התחלנו לפני 7 שנים במספר 8 חברים וכ-4 שנים המשכנו בלי כל תנאים לעבודה. בשתי התערוכות הקודמות הצגנו במושבות ובקבוצים.
חברי הארגון לרוב אוטודידקטים. בכדי לעלות ארצה ולקבוץ – וותרנו על השתלמות והזנחנו את עבודתנו באמנות. רק אחרי שנים של עבודה רגילה והשתרשות בארץ ובקבוץ חזרנו למכחול. בקיבוץ מסדרים מדי פעם בפעם נשפים מלווים הצגות טאטרליות [תיאטרליות]. חברי הלהקה הם חברי הקבוץ. להצגה דרושות תפארות – בזה התחיל את קיומו הצייר בקיבוץ.
עברו שנים. – הקבוץ שגר באוהלים עובר לצריפים ובסוף גם לבנינים. העליה ברמת החיים הכלכליים גוררת אחריה גם עליה ברמת החיים התרבותיים. רוכשים נסיון ומשתלמים. הציירים מנסים את כוחם גם בפעולות נפרדות ולא מסתפקים יותר בהשגיו של חובב. - מתארגנים ומסדרים תערוכה – התערוכה הראשונה שהתקיימה לפני 5 שנים שמשה כמבחן לכוחות הפזורים וגרמה לרכוזם, היות ונוכחנו לדעת שיש חומר שעלול להתנוון באם לא נדע לארגנו ולהפעילו לקראת שכלול אחד השטחים המוזנח מדורות בתרבות חברתנו.
התערוכה השניה שבאה אחרי שנים של טפול בחברים הוכיחה לנו שיש באפשרותנו לחסל את הדילטנטיות ולהפוך חובבים לעוסקים באמנות בכל הרצינות – על-אף הקושיים שבהם היינו נתונים בתור פועלים הממלאים את יום העבודה שלהם ככל חבר בקבוץ ועל-אף המאורעות בארץ המחניקים כל פעולה תרבותית. ברור היה לנו שעדיין לא עלינו על שלב, המרשה ותובע מאתנו להגיע גם אל הצבור הרחב בעיר הנהנה מתערוכות תמידיות של אמנים מקצועיים. במוצגי התערוכה השניה התבלט החיפוש אחרי אמנות פרולטרית ומהתערוכה ההיא למדנו שלא מספיקים לשם זה – תלבושת, אגרוף קמוץ ועוד סמלים למלחמה מעמדית. למדנו גם שאין הנושא מכפר על האמצעים האמנותיים שתבעו שכלול. – היתה סכנה שנפול לקיצוניות שניה שבחפושים אחרי פתרונות לשאלות פורמליות – מקצועיות.
לא זרות לנו הפרובלימות של הכוונים החדישים באמנות הפלסטית ונדמה לנו שידענו עד כה לשמור אמונים לתפקידנו החברותי ונשארנו מובנים למסתכל שלנו – מבלי שנרד גם לטעמו של הקהל, שעדיין קשור ברובו לדרכו ולטעמו של סגנון ה"ברוק" השולט בחברה הזעיר-בורגנית שבה גדלנו וחנכנו בגולה. רצוננו לשרת את החברה העובדת השואפת לסגנון חיים שיסודם פשטות וכנות. מגמתנו – לתת בטוי ציורי לאופייני שבחיינו ואם סביבתנו חדורה רוח וקצב מהפכניים, נדע לבטא את זה בפרצוף כמו בנעל בנוף וגם בפרח.
בעבודות התערוכה השלישית (הזאת) אפשר בודאי למצא השפעות שונות מכוונים וגדולים באמנות שהתביעו את חותמם על כל שטחי התרבות של זמננו – אבל נדמה לנו שלא תמצאו כאן זיופים וחיקויים. הננו רוצים לטפל באמת הפשוטה שבחיינו – החסרים הִדור – וחסרים גם כבלים המחסלים כל רצון משוחרר. הננו מאמינים שבכוחה של האמת הפנימית להזהיר ולמנוע כל אדם חפשי משעבוד לזולת ובכוחה גם להוביל את האמן להתבטאות כנה ולא לשעבוד למנירה.
כל תערוכה שלנו מקדים כינוס שבו הננו גם דנים על דרכו ועל עבודתו של כל חבר מארגוננו. לא חסרה לנו בקורת עצמית – אבל גם לא מספיקה רק בקורת זו. הבאנו את עבודתנו העירה בכדי לקשור יחסים עם צבור העובדים הרחב ועם חבר האמנים המתרכזים בעיר. ברצוננו לתת ממה שביכלתנו וגם לקבל מחכמתכם ונסיונכם אתם. ברור לנו שעלינו עוד לרומם, לשפר ולשכלל את אמצעי הבטוי שלנו בחפושינו אחרי האמת שבאמנות. מהבקורת שלכם נדע ללמוד – באם תובא לנו לשם עזרה.
קיימים גם אגודים עירוניים וארציים של ציירים ופסלים ולא ידוע לנו מידת פעילותם וחלקם בחיי הצבור. ארגוננו תובע מחבריו לא רק השתתפות בתערוכות אלא גם פעילות מתמדת בחיי הקבוץ. הננו עוסקים גם בהרצאות באילוסטרציות לספורי ילדים בשפור העתונות הפנימית, בקשוט הנשפים המוסדות ואף הדירות של חברים וחצרות במשקים. הננו רוצים בזה להחדיר יחס והבנה לאמנות הציור בחברתנו.
כוחותינו דלים – כי אין באפשרותנו ואין גם ברצוננו לעשות כל זה רק ע"ח העבודה במשק ולכן הננו זקוקים גם לעזרה מהחוץ. בהזדמנות זו הננו פונים בקריאה למוסדות התרבות המרכזיים ולחברים האמנים – תנו יד למפעלנו – מפעלכם!



בסיכומי הכינוס במרחביה במרץ 1938 נכתבו שתי שורות שחייבים להקליד כאן (מי שרוצה לקרוא את הסיכומים יכול ללחוץ על התמונה ולפתוח לגודל המתאים - אני ממליצה!):
"מטעם המחלקה לתרבות שליד הוה"פ של הקבה"א השתתף בכינוס דוד הנגבי."

"הכינוס רואה צורך בהוצאת סיפורים לילדים עם אילוסטרציות. הכינוס פונה למחלקה לחינוך של הקבה"א שתשתתף בהוצאת הדבר לפועל."




ובחוזר שנשלח למשתתפי הכינוס (כאן למטה המסמך כולו) מתבקשים חברי האירגון "להתפקד" ולשלוח תשובות לשאלון קצר (שחלקו נשאל בצורה אחרת שלא מצאתי ונקרא "שאלון ברונשטין") על יכולותיו והכשרתו של כל אמן.



והנה כמה מהתשובות... שבהחלט נוגעות לעניננו כאן.

תשובותיו של מרדכי ורהפט משריד - הלוא הוא מרדכי אמיתי העורך הראשון של משמר לילדים ועוד יופיע כאן בהמשך. שימו לב לפנסי הקסם ולהצגות שהוא מזכיר:






תשובותיו של אברהם (טושק) אמרנט ממזרע (שימו לב לתיאטרון הצלליות, למריונטות, ולבובות האצבע):





תשובותיה של ז'ניה ולדברג מבית זרע (שימו לב לתיאטרון הצלליות ובובות האצבע):



ועוד...

תשובותיו של פיליפ [משה?] ממעברות - נגר, יש תיאטרון צלליות, יודע להכין בובות:


מתיאס מהזורע - נגר, יש תיאטרון בובות, יודע להכין בובות, חבר בועדת קישוט:


בקיצור... יש פעילות תרבותית לילדים בקיבוצי השומר הצעיר כבר כמה שנים ומכינים אותה אמנים מקומיים. יש פואנטה לסיפור הזה... אל תאבדו אותי...

ונחזור לספרים שהכינו קובה דורון ויצחק בן מנחם ב1935-1936. לא ברור מה יצא מההתקשרות עם הוצאת אמנות ועם שושנה פרסיץ. גם לא לגמרי ברור לי שאלה באמת הספרים שנמסרו. אבל מה שברור זה שמעיין היצירה של קובה ויצחק לא יבש. הם המשיכו ליצור ספרונים חד-פעמיים משותפים והנה עוד אחד כזה מיוני 1938 - "לגד כפתור אבד" שמוקדש לבנו של קובה - ישי דורון:




אבל... החלום לא נזנח... ב5 מאי 1939 מופיעה כתבונת קטנטנה ב"דבר" שמספרת את הסיפור הבא (הבאתי את תמונת העמוד השלם ואח"כ הכתבה עצמה):




והקטע הרלוונטי לסיפורנו:
בהוצאת "סמדר" תל-אביב יצא מטעם ארגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר חוברת גדולה, בצורת אלבום "אבנר אוהב פרחים" סיפר יעקב צייר יצחק (הציורים הם בכמה גוונים). בקרוב עומדים להופיע חוברות חדשות בסידרה זו, מאת יעקב (יום הולדת לקבוץ, הטרקטור החדש), אממה (הקדים והסוכה, הגיבורה הקטנה), מרים (מעשיה ביום סערה), הכתובת: תל-אביב, ת.ד. 298. המחיר 50 מא"י.


לפני שתתחילו לנחש מי הן אממה ומרים (את יעקב ויצחק כבר הכרתם וגם את ארגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר - ובכתבה הם מוזכרים שוב - קובה מוזכר ככותב ב"הדים" ויצחק מופיע ברמיזה ב"בשיר ובחרט" שהוא מצייריו.)... הנה הספר "אבנר אוהב פרחים" - שיצא בהוצאת מסדה (ולא ב"סמדר" כמו שכתוב):



והנה כל דפי הספר:



מעניין גם לראות את ההכנות שנעשו לציורים שבספר. יצחק בן מנחם השתמש בשלושה צבעים - צהוב, כחול ושחור. למטה אפשר לראות (וכדאי להגדיל!) את הציור המקורי ואת נסיונות הצבע שלפני ההדפסה:



והנה שילוב הצבעים שנבחר:


בחלק הפנימי-האחורי של הכריכה נכתבו שמות הספרים שעומדים להופיע בסדרה:



ובצידה החיצוני של הכריכה מופיע סמל הוצאת מסדה:



מוקדם יותר, במרץ 1939, כותב יצחק גולניצקי מרמת-יוחנן שמשמש כמזכיר ארגון הציירים והפסלים במקום יצחק בן מנחם למשמר העמק. מדובר במכתב על תקציבים, על סידורים, על פנס קסם להרצאות, על הצלחות ואכזבות, ועל "אבנר אוהב פרחים":



והקטע העיקרי שרלוונטי לסיפור שלנו (אפשר לקרוא את כל השמות והפרטים במכתב עצמו):
קיבלתי בינתים את "אַבנר" שלך. החוברת נתקבלה יפה מאד בחוגי ההורים. גם המחיר הזול וגם הסיפור המתאים וכו'. אך לגבי דדי – קצת הצבעים בגוף הספר – גַסים מדי. הציור על המעטפה קצת קולקל. שני הצבעים חופפים פחות מדי אחד את השני.

ובאפריל 1939 מגיע גם מכתב ממרדכי נרקיס ששמע על ספרון חדש בשם... "יום הולדת לקיבוץ" אבל לא מצא אותו:



כמה ימים אח"כ מגיע מכתב (שאני לא מזהה את החותם עליו) ובו פרטים על הוצאת הספר השני בהוצאת מסדה ועל עמידה על המקח מול ברכה פלאי בעלת ההוצאה:





והנה הספר השני שיצא בסדרה - "יום הולדת לקיבוץ" (אגב - ראיתי כמה עותקים של הספר במקומות שונים. כל העותקים נראים מלאי פטריה שקצת מקלקלת את המראה המדהים של הספר. זה כנראה משהו בנייר שעליו הדפיסו את הספר ב1939):













אם תחזרו לספרון המקורי שיצא בעותק אחד ב1936 תראו שהציורים מאוד מאוד דומים.

אז נמשיך... ביולי 1939 יוצא חוזר לחברי ארגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר. בחוזר מסופרת השתלשלות העניינים של ספרי הילדים ומוצגת תכנית המשך.


והנה החלק שלנו בהגדלה. שימו לב לסעיף השני ובו מתבקשים החברים לשלוח איורים לסיפור "מעשיה ביום סערה" של מרים משער הגולן. עוד נחזור לזה...:



ביולי 1939 מגיע מכתב מצבי זהר (אותו צבי זהר ממשמר לילדים שייצא בעוד 6 שנים) ובו הוא מביע הסתייגות מתמיכה גורפת של הקק"ל במפעל ספרי הילדים:



ובאוגוסט 1939 הקק"ל (הפעם שוב נתן ביסטריצקי) מודיעים שיסכימו לתמוך בספרים עתידיים לילדים בתנאי שיראו רשימה מסודרת של הצעות לסיפורים:




אני לא יודעת אם אלה ההצעות שנשלחו לקק"ל אבל הנה כמה רשימות של סיפורים שנשקלו - בכתב ידו של יצחק בן-מנחם. וכאן גם מופיעים השמות המוכרים.:




והנה קצת מהמקומות בהם הופיעו הסיפורים:





עין הקורא הוא קיבוץ שער הגולן לפני עליתו על הקרקע בעמק הירדן. מרים רוט היא מרים רות. והסיפורים שמוזכרים התפרסמו כולם בין 1936 ל1939 ב"דבר לילדים" ב"החינוך המשותף" וב"הדים".

הקריאה שיצאה מארגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר - לאייר את "מעשיה ביום סערה" של מרים רות הניבה הרבה מאוד הצעות. הנה מכתב אחד ששלח שלמה חוצן מקיבוץ גת ביחד עם הצעה משלו:


והנה חלק מההצעות שהצטברו "במערכת" אצל יצחק בן מנחם במשמר העמק.



הצעות לדף הראשון (גם זו המרשימה מלמעלה):

הצעות לדף השמיני שבו יש לילד גדעון אבנים בכיסים:


והצעות לסיום הסיפור בו גדעון פוגש באורי ושניהם יחד הולכים ופוגשים בילדים שנותנים ידיים:





עכשיו גם תבינו למה היה לי דחוף לספר את הסיפור הזה ביום העיון ע"ש מרים רות באורנים. המשפחה היתה שם והם לא ידעו על הספר ועל ההכנות. למעשה, אני לא חושבת שהרבה ידעו. שער הגולן נחרבה ונשרפה ב1948 והרבה מהדברים שנאספו בחדרה של מרים רות אבדו אז. אין זכר בכלל לדברים המוקדמים שעשתה וגם אין תיעוד שיספר את הסיפור הזה מהצד השער-הגולני כי פשוט לא נשארו שם מסמכים כאלה מהתקופה שלפני המלחמה. אם יש למישהו זכרון או מידע אשמח לדעת בעצמי ולהעביר למשפחה. מזל שהציורים שאתם רואים למעלה וגם ההתכתבויות נשמרו כדי שאוכל לספר את הסיפור.

ומה שאתם עוד לא יודעים זה שהנכדה של יצחק בן מנחם נשואה לנכד של מרים רות (רון מהבלון הצהוב). וכמובן שגם הם לא ידעו. אה - מה תגידו? סיפור שווה!

וזה עוד לא נגמר...

 הם לא מתייאשים וממשיכים לדחוף עוד ספרים. כבר סוף 1940. יצחק בן מנחם כותב למשרדו של מרדכי נרקיס. המכתב לא ברור לי לגמרי אבל מוזכרים בו ספרי ילדים בהוצאה רוסית. אני חושבת שפעם אבין את המכתב הזה טוב יותר.



ועכשיו - עוד הפתעה. בתיאור של אוריאל אופק את מרדכי אמיתי ברשימה על משמר לילדים מוזכר הספרון על עלילות קופסון בן חיל שיצא ב1939. בערימת החוברות והציורים שמצאתי נמצא גם מקור לספרון אחר שהכין מרדכי ורהפט שהוא, כמו שראינו למעלה, חבר בארגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר.



וגם תכתובות (די מאכזבות) בקשר לספרון הזה מצאתי:




אל תדאגו... זה עוד לא נגמר.

הזכרתי בכותרת את המכתב של בן מנחם בקשר לשם וסמל האנקורים של ספרית הפועלים... ואנחנו עדיין רק ב1940....

אז לקובה ויצחק היתה במשמר העמק שכנה-חברה שקראו לה אמה תלמי - או אמה לוין - או אממה. אני אקרא לה אמה. אמה כתבה סיפורים ואפילו פרסמה ספר בשם "אנחנו - מספורי הגן" ב1937 או 1938 (אני לא לגמרי בטוחה). רבקה גורפיין מעין שמר, שכבר נזכרה ברשימה הזאת כמה פעמים, כתבה על הספר ביקורת בדבר ביולי 1938 (כדאי להגדיל - כתוב יפה):


ובמקביל אמה פרסמה מספוריה ותרגומיה בדבר לילדים, ב"החינוך המשותף" ובהרבה הזדמנויות ופרסומים אחרים. לפי הדברים שכותבת רבקה גורפיין - אמה תלמי היא כנראה באמת חלוצה בז'אנר סיפורי המקום הקיבוציים לילדים:


(על התרגומים שמופיעים כאן בנוסף לסיפור - אני מתכננת לכתוב מתישהו בקרוב):


והנה הסיפור עם השם המוזר "עמוד החשמל":



במרץ 1941 מופיעה ידיעה קצרה על ספרונים שהוציאו חברי הקיבוץ מסיפורי המקום לילדי-הקיבוץ לכבוד סיום לימוד נושא "הנקודה" (גם על שיטת הנושאים אני צריכה להרחיב פעם):





ובסוף 1941 יוצא הספר "עמוד החשמל במבוכה" שכתבה אמה תלמי ואייר יצחק בן מנחם:


וכשהופכים אותו רואים את הסמל והכיתוב הבאים:



גם ב"דבר" מופיעה מודעה בסוף דצמבר 1941:
:

ובה כבר כתוב בפירוש - "האנקורים" בת לספרית פועלים


 נסיונות להפיץ את הספר לילדי הגולה לא עולה יפה - כמובן. המלחמה והמאורעות לא מאפשרים שום קשר - והקק"ל שוב מתחמקים מעזרה ממשית:




ועכשיו הגענו ל1943. הנה שוב המכתב של בן מנחם לספרית פועלים - עכשיו הוא מובן יותר. הרבה הרבה יותר:





3.4.1943
משמר העמק
אל מערכת "ספרית פועלים"
ח.י.
נודע לנו שהנכם מוציאים ספורים בהוצאת "אנקורים". היות והתיחסנו להוצאה זו כלשדה פעולה רק לציירי הקבוצים שלנו – נבקשכם לא להוציא ספורים בשם ה"אנקורים" ולא להשתמש גם בסמל ה"אנקורים".
בהזדמנות זו נבקשכם גם להחזיר לנו את הגלופה של סמל ה"אנקורים".
בברכת חברים
בשם מזכירות הארגון
י. בן-מנחם



והתשובה מגיעה 3 ימים לאחר מכן....



אני חושבת שאין הרבה מה להוסיף... הנגבי פשוט מוחק את כל מאמציו של יצחק בן מנחם ומנשל אותו ממש במחי קולמוס מתכונה חיובית של עשייה והשתדלות שנמשכת כבר יותר מ8 שנים... אמרו לי במשמר העמק שזה לא היה נדיר לראות את בן מנחם כועס. מעניין למה... אני הייתי מתפוצצת מכעס. כל מאמצי הציור, השכנוע, הכוונות הטובות - הכל הפך לסחיר ומכיר. מכעיס זו מילה עדינה.

והבירור ממשיך:


ועוד אחד:


ולבסוף סיכום:



שימו לב לסעיפים הבאים:
"3. בטול חוזים עם אנשים מבחוץ הנוטלים את האפשרות לעבודת חברינו - הסכמנו לדחות עד לאוקטובר בתנאי שיודיעו לח' ל. גולדברג וא. נבון על הבירור שהתקיים.
4. לצרף מיד חברים שמזכירות הארגון תקבעם, למערכת "אנקורים" ו"אלכסון" - הננו מניחים שלא תהיה בזה הפרת חוזים והננו מאמיניםשרק בדרך זו נאפשר טפול מידי בהכנת החומר לשנה הבאה."

למותר לציין... לא קרה כלום... חוץ מהמכתב ההוא מ1943 לא נותרו לבן מנחם ספרי ילדים בספרית פועלים. גם שם האנקורים הפך ל"של לאה גולדברג". אירגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר המשיך וממשיך לעבוד - אבל הילדים יצאו נפסדים ממהלך פוליטי ב1943. חבל.

שימו לב שרבקה גורפיין - שהמשיכה להתעקש וגם הצליחה להוציא ספר ב"אנקורים" ב1944 ל-מ-ר-ו-ת כל התמרונים של לאה גולדברג - התעקשה שאיגנץ (יצחק פולקוביץ') מעין שמר שהיה חבר בארגון הציירים והפסלים - יאייר את ספרה "וַדִי יוצא לעבודה".

בתחילת 1944 יצחק בן מנחם מציע למכור את פנס הקסם, את המסגרות ואת הצלליות של ארגון הציירים והפסלים למוסד החינוכי:



כל מה שנשאר מהכוונה והעשייה של יצחק בן מנחם, קובה דורון, מרים רות, אמה תלמי, מרדכי אמיתי, ועוד רבים וטובים - בסדרת אנקורים - הם ספרים יפיהפיים ונשכחים בקופסה בארכיון. אני מקווה שבמשמר העמק, שנכנסת לשנתה ה90 בקרוב - ידעו לעשות משהו מכובד עם הספרונים האלה. אולי אפשר להוציא מחדש? אני ראשונה בתור להזמין. 


אגב, לפני ההרצאה באורנים הלכתי לבדוק בספריה של מרים רות אם יש זכר לספרונים האלה אצלה. היה שם עותק יפה ושלם של "עמוד החשמל במבוכה". אני חושבת שכל מי שידע על הסיפור הזה הבין את מה שאני מבינה היום - שכל הוצאה של ספרון כזה עלתה במאמצים והשקעה אדירים - גיוס כספים, כינוסים, ימי עבודה ארוכים ואכזבות. מי שהצליח לתמרן בין כל אלה עשה את זה במחיר כבד של מריבה בלתי פוסקת.

מרים רות עצמה הוציאה שוב ספר רק בשנות ה70 כשהיתה כבר מבוססת במעמדה כאשת חינוך. קובה המשיך לכתוב לילדים - ועוד אספר על מפעל מיוחד שלו - אבל נהנו מיכולותיו בעיקר ילדי משמר העמק וקוראי "השבוע בקיבוץ הארצי". יצחק בן מנחם נפטר לפני שיצא ספרה הראשון של מרים רות. אמה תלמי נהיתה חברת כנסת. רבקה גורפיין ומרדכי אמיתי המשיכו להאבק בממסד ובלאה גולדברג.

וכמובן - קרדיטים - תודה לנירה ונאוה בארכיון משמר העמק, לעודד בן מנחם (בנו של יצחק), לישי דורון ונירה אשל (ילדיו של קובה דורון), לספרית אורנים ולבנות מרכז מעיין שנתנו לי לפשפש בספריה של מרים רות, לארכיון יד יערי וליובל דניאלי במיוחד במקרה הזה, לארכיון דבר ברשת, למשפחת עברי המקומית (שהיא גם בן מנחם), לרבקה אמיר, ולכל מי שבא והעיר על ההרצאה שנתתי באורנים. תודה!

עבדתי על הרשימה הזאת כמה ימים ולילות - אז עכשיו אמנם מוקדם - אבל לילה טוב....