יום ראשון, 19 ביוני 2011

דליה רביקוביץ' - תרבות זרה ואסונות גנטיים

התלבטתי מאוד אבל ההחלטה נפלה... יש לי הרבה מה להגיד ואשתדל להיות עדינה. עד כמה שאפשר.

לפני שנה, בחיפושיי אחרי תולדות ספריית דרור של הוצאת קיבוץ המאוחד, נתקלתי במכתב אחד שהטריד אותי מאוד (מסיבות שיובהרו בהמשך) והתחלתי לחפש ולהתעניין בסיפור שעומד מאחוריו. הנה המכתב שנמצא בתיקי זרובבל גלעד בארכיון יד טבנקין:


לא הכרתי מקרוב את סיפורה של דליה רביקוביץ'. תמיד הנחתי שהיתה באמת ילדת חוץ בגבע. והנה... מכתב מאִמה מיכל רביקוביץ' מגבע לזרובבל גלעד... לא הבנתי הרבה - אבל ידעתי שבתקופה ההיא התפרסמו שני סיפורים בספריית דרור משל דליה רביקוביץ. האחד הוא "מכונית הקסמים" והשני הוא "מיכה ומכבי האש". הראשון הוא סיפור על ילד שמתגעגע לאבא שלו שנסע למילואים ועל פנטזיה של בניית מכונית כדי להחזיר אותו הביתה. הספר השני יצא לאחרונה במהדורה ערוכה ומאויירת מחדש - ונחשב אצלנו בבית לספר קודש - על ילד די בודד שמנסה לתקן פנס רחוב ש(כביכול) גרם לאמא שלו לשבור את היד - ועל חברוּת עם כבאים גיבורים.

ומכיוון שיוזכרו כאן גם האיורים המעטרים את שני הספרונים - הנה שניהם לפניכם:



















אני חושבת שכדי להבין מי היא דליה רביקוביץ' שעומדת מאחורי שני סיפורי הבדידות האלה כדאי לספר עליה כמה דברים. אולי הדבר החשוב ביותר שצריך לדעת הוא שאביה נהרג בתאונת דרכים לפני יום הולדתה השישי. המשפחה, שכללה את דליה, שני אחים תאומים צעירים ממנה ואת אִמה, עברה לגבע. האמא, מיכל, נשכרה כמורה בקיבוץ ודליה למדה בגבע בבית הספר היסודי - עד שבגיל 13 עזבה את משפחתה ועברה לחיפה לבדה. אחרי כמה שנים נישאה האם מיכל בשנית. מקומו של הקיבוץ בחייה של דליה רביקוביץ' נשאר דומיננטי והיה כמקור כל החטאים והרשעות האפשריים. הנה ראיון חושפני מ1971 שמצאתי בפרוייקט הדיגיטציה של בית יגאל אלון (לחצו על הכפתור המשולש וחכו קצת - כי הקובץ גדול):



למי שלא מתאפשר לשמוע את הראיון כולו (אני מאוד מאוד ממליצה להאזין לכל הראיון - למרות המילים הקשות והבוטות) - הדברים שאומרת דליה רביקוביץ' על גבע, על ילדותה שם, על הסיבות לבואם אל הקיבוץ, ועל יחסם של הילדים והחברים לילדי החוץ - הם קשים, בוטים ולפעמים ממש כואבים באופן פיזי. נוכחות האב (המת) לעומת נוכחות האם (החיה) בראיון מספרים יותר מכל על השבר הגדול ועל הבדידות של הילדה בת השש שבאה בעקבות האסון לקיבוץ.

בשנה שבה מתה דליה רביקוביץ פורסם סיפור קצר שלה - "קיצור תולדות מיכל" (שהופיע בספרה "באה והלכה") - ובו היא מתארת את חייה של אִמה מיכל רביקוביץ' בגבע ואת הקיבוץ בכלל.

ועכשיו וידוי. אני בת לבן משק ולילדת חוץ. אני מזהה את ההאשמות שמתארת דליה רביקוביץ' גם בקרובים לי. אנשים שקרה להם אסון שבעקבותיו התגלגלו אל הקיבוץ נוטים להאשים את הקיבוץ באסון. אסונות גדולים כאלה לא נוטים להשכח. לפעמים הם אפילו הופכים לזכרון גנטי. אסונות גנטיים.

אני חושבת שבגלל זה נמשכתי אל פענוח המכתב ממיכל רביקוביץ' לזרובבל גלעד. הרי יש שם כוונה והוֹרוּת - ובכל זאת אין לזה זכר בשום מקום אחר.

נתקלתי בעוד משהו מוזר שהתחבר לי לילדוּת החוץ - משהו שלא הצלחתי לפתור. הנה:


ובהגדלה:


למרות מה שדליה רביקוביץ' מספרת בראיון שלמעלה - לילדי החוץ היה תפקיד אחר מהעשרת קופת הקיבוץ. הנה למשל תיאור די נאמן לנסיבות שהביאו לקבלת ילדי חוץ רבים לעין חרוד למשל.



לא הכל הלך חלק... כי איך אפשר?... ילדים רבים הגיעו עם אסונם הפרטי לקיבוץ. חלקם ניצלו מאִיוּם והתחילו בחיים חלופיים. חלקם נותרו בקיבוץ. חלקם עזבו. וחלקם נותרו באסונם. דליה רביקוביץ' נותרה באסונה.

הוצאת הספר "מכונית הקסמים" שהיה ספרה הראשון בספרית דרור - וספר הילדים הראשון שלה בכלל - ארכה כמעט שנתיים. הסיפור היה ארוך מהרגיל ולא עמד בדרישות הסדרה (כל סיפרון כלל שמונה עמודים בלבד). זרובבל גלעד קיצץ בו הרבה....










גם בעניין האיורים לספר התעוררה בעיה - אחרי שאיווט שצ'ופק-תומא מסרה אותם להוצאה היא הפסיקה להיות מעורבת בהפקת הספר למרות פניות רבות שלא נענו כלל (מכתבים שקיימים ביד-טבנקין למי שרוצה לחקור עוד). למרות זאת, דליה רביקוביץ' התעקשה (בצדק) להשתמש באיורים גם ללא עזרת המאיירת.





הבחירה ביעקב אלוני (שהיה אז בחור צעיר בשנות ה20 המוקדמות לחייו וגם קיבוצניק מעין-חרוד) לאייר את "מיכה ומכבי האש" כבר לקחה בחשבון את תפקיד הנוכחות כמרכיב הכרחי... אני חייבת להגיד שכאב לי מאוד שבהוצאה החדשה מיכה המרובע של אלוני - שבו מכבי האש תפסו חלק מינורי מהאיורים - התחלף במיכה אחר עם מכונית מכבי אש ע-נ-ק-י-ת של דני קרמן. זה נכון שמכבי האש משמחים - אבל הסיפור מקבל משמעות אחרת - חלשה יותר בעיניי.

 עוד ספר ילדים שהוציאה דליה רביקוביץ' ממש במקביל ל"מיכה ומכבי האש" הופיע בסדרה המתחרה - ספרית חלון של ספרית פועלים - ושמו "קלמן של רמי". בספר הזה הקיבוץ מוזכר בפירוש - אם כי הקיבוץ מוזר. מוזכרים גם הבדידות והילדים המרושעים...












הספר הרביעי שהוציאה דליה רביקוביץ' לילדים סוגר את מעגל הבדידות - "מסיבה משפחתית". זהו ספר שהוציאה ובו שירים שלה ושל אביה - לוי רביקוביץ'. הספר יצא בהוצאת עם עובד בסוף שנות ה60.



אני חושבת שהאסון הגנטי של דליה רביקוביץ' יכול היה לקרות בכל מקום. העובדה שהקיבוץ סימן את השינוי שבא בעקבות האסון לא הועילה לדליה רביקוביץ' - וגם לא הועילה לקיבוץ. ואם כבר גבע... אז לגבע יש גם את נורית זרחי.... שבפער של כעשרים שנה - ועם אסון אישי כמעט זהה לזה של דליה רביקוביץ' - כתבה ספר שנקרא "ילדת חוץ" (וגם כאן).

אני חושבת שילדי-חוץ נוכחים בספרות הקיבוצית ומובנים בה בצורה אחרת מאיך שהם מובנים מחוץ להקשר הקיבוצי. האסון האישי מובן אחרת - ולפחות בשבילי - יש בו סיפור בתוך סיפור. בדידות בתוך בדידות. אני שמחה שהתאפשר לדליה רביקוביץ' לספר את סיפור הבדידות שלה. אני שמחה גם שלנורית זרחי היה הכוח לכתוב את "ילדת חוץ". אין לי דרך להקל על תחושת האסון הגנטי - אבל הספרות מאפשרת סוג של הצצה. זרוּת מתורגמת. תרבות זרה.

ולסיום... בחרתי שיר שלמרות שהוא בודד ועצוב - יש לו בקצה קצת אור. שיר של דליה רביקוביץ' מתוך "מסיבה משפחתית". שיר על איתן.



לילה טוב.

יום שלישי, 7 ביוני 2011

בבריכה טובים המים - פרק הוידאו

אחרי שפרסמתי את הרשימה הקודמת על בריכות השחיה קיבלתי הרבה תגובות, תמונות וסרטונים. החלטתי להביא לכאן כמה סרטי וידאו משנים שונות של בריכות שחיה - וגם להציג סיפורון קטן שנתקלתי בו השבוע לגמרי במקרה. אני יודעת שהיום שבועות ושכולם מצפים לתמונות של ביכורים.... תשכחו מזה... אין לי הרבה להוסיף על הידוע. שבועות זה גם יום ההולדת שלי (תמיד בערב שבועות לפי הלוח העברי) אז החגיגה עם הזרים היא אירוע אישי יותר מאשר קיבוצי עבורי....

שיהיה לכולם חג שמח - ותהנו בבריכה....


גבעת חיים - קטעים משנות ה30 וה40:




וכמו שהבטחתי - הנה סיפורון שמחבר הרבה סיפורים אחרים שכבר סיפרתי... ב1956 בנה חבר גבעת חיים מאוחד, פנחס בוצ'וביץ, אילנית-צפרדע-מזרקה שעמדה ליד בריכת הגן. בתמונה משנות החמישים מצולמת לידה הבובה זיוה. עכשיו מופיע ליד הפסל - שיר הסיום של הקרפד....



איך מודעה קטנה אחת מחברת בין כ"כ הרבה קיבוצים! אני מצאתי בסיפור הזה את מרחביה (יעקב שבתאי), חולתא (פטר מירום), גבעת חיים (הונזו-זיוה, וסיפור הצפרדע עצמה), ואת אשדות איחוד ועין השופט (שיר ההצגה). בקיצור - מי שקורא את הבלוג הזה מספיק זמן מבין שהתרבות הקיבוצית חוצה אידאולוגיות וגבולות גאוגרפיים ומגיעה למקומות לא צפויים....





ונמשיך...

דליה - 1972:





עין חרוד איחוד,  1975:



דגניה ב' - סוף שנות ה70 - כולל משחקי בוץ ומים ונסיעה לבריכה על אופניים:




כפר הנשיא 1993:




ולמרות שזה חג של סוף הקיץ דווקא (ואנחנו בעיצומו של חג אחר...) - הנה תיעוד של חג המים ברמת יוחנן מ2010 - שהוא חג בריכה מסוג מיוחד (סרט יפה שיש בו פחות ילדים ויותר עיסוק בעשייה התרבותית):




זהו - תבלו לכם בחג ונתראה בקרוב. לילה טוב.