יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

מפעל ההורים הראשון - מפעל הצעצועים של מפלסים

קודם כל - התנצלות... אני עסוקה עכשיו בכתיבה לא אינטרנטית של כל מה שאספתי בשנים האחרונות - ובמקום לכתוב כאן אני כותבת במרץ בשביל ספר עתידי. מקווה שייצא מזה משהו מעניין. בקיצור - סליחה לכל מי שדאג שנעלמתי. סיבות טובות - לא לדאוג!

---

ועכשיו לסיפור של היום - מפעל ההורים הראשון בקיבוץ. ולא סתם קיבוץ!

רובנו מכירים את התוצרת (כל אחד בקיבוצו-הוא) של התעסוקה המקומית לחברים מבוגרים: בובות סרוגות, בובות תפורות, צעצועים קטנים, תמונות, שטיחים וכו. עד לא מזמן חשבתי שזאת תופעה שהתחילה בשנות ה70-80 - כשהתבגרו החברים המייסדים. אבל כל התאוריה קרסה כשנתקלתי בתמונה הזאת ששלח לי אספן הצעצועים ירון גאייר.



בהתחלה לא ידעתי מה מקור התמונה שירון סיפר שהגיעה מקיבוץ כלשהו. אבל אח"כ מצאתי עותק שלה באוסף התצלומים הלאומי. את התמונה צילם פריץ כהן - וכתוב שמופיע בה אהרון הורסלביץ ממפלסים - באפריל 1955.

מפלסים הוא קיבוץ שקם בשנה שלאחר קום המדינה. מפלסים הוא גם הקיבוץ הדרום אמריקאי הראשון. והנה ההכרזה על יסוד הקיבוץ:

דבר, 13/6/1949




קיבוץ דרום אמריקאי הוא קיבוץ מיוחד - מהרבה מאוד בחינות - אבל את הסיבה שמעניינת אותנו היום צריך להסביר בצורה מסודרת...

את מפלסים הקים גרעין משמעותי של יוצאי מוסזוויל (גם כאן וכאן). אנשי מוזסוויל הם מהגרים יהודים ממזרח אירופה שהגיעו לארגנטינה בסוף המאה ה19 ומימשו, בעזרתו של הברון הירש, את החלום החלוצי החקלאי של ההתיישבות היהודית  - אבל בארגנטינה... מפלסים הוא למעשה הייצוג הגדול של מוזסוויל בארץ ישראל. יש עוד גרעינים שעלו מארצות דרום אמריקה, כפי שתראו בהמשך - אבל מפלסים הוא הקיבוץ הדרום אמריקאי הראשון.

ומתוך העובדה שבמוזסוויל ישבו משפחות שלמות שלא נפגעו באופן ישיר ממלחמת העולם השנייה ומהשואה - מקימי מפלסים הביאו אתם את ההורים... ולא סתם הורים - אלא הרבה הורים!


דבר, 19/4/1951:


חיפשתי בהרבה מקומות אחרי האיש עם הצעצוע שבתמונה - קיוויתי למצוא מישהו שמכיר אותו או את ילדיו. ובמקום איש מצאתי ספר מ1957 בהוצאת הקק"ל שכתב משה (מואיז) חוסלביץ' - וקניתי אותו בeBay...



הספר מוקדש לאביו של הכותב. אני מאמינה שהאב הוא-הוא האיש עם הצעצוע שבתמונה... (חוסלביץ' - יוסלביץ' - הורסלביץ' - כתובים כנראה אותו הדבר בספרדית). הספר כולו מספר את תולדות החלוציות של עליית דרום אמריקה בקיבוצים בישראל...



הוא נפתח במפה של תפוצת דרום אמריקה בקיבוצים השונים בשנת 1956:


יש בו תמונות של הקמת מפלסים (שימו לב למספר המזוודות שבאוהל!) ושבע שנים אח"כ:


יש בו רשימה של הישובים שעד 1956 הצטרפו אליהם גרעינים דרום אמריקאים (חלוקה לפי מדינות מוצא ולפי תנועות אידאולוגיות):



וגם פירוט של שנים וגודל הקבוצות - למי שקורא ספרדית (והנה הרשימה המקוצרת: עמיר, בחן, ברור-חיל, דביר, עין החורש, עין השלושה, עין צורים, עברון, געש, גת, גזית, גבעת חיים, יד מרדכי, כפר סאלד, כיסופים, מעברות, מפלסים, מגידו, מצר, מבוא-בית"ר - המושב השיתופי, משמר הנגב, נאות מרדכי, נגבה, ניר עם, ניר יצחק, ניצנים, סעד, רמת השופט, רמות מנשה, רבדים, שומרת, תל יצחק, טירת צבי, ואושה):







ובספר ישנן גם תמונות מחיי הקיבוץ:


ילדים בגן 

 שלושה דורות מתכנסים בשעת המנוחה


ו.... ו... ו... הסבים במקום עבודתם: מפעל הצעצועים...


הסבים במקום עבודתם: מפעל הצעצועים

תודו שלמרות הכיתוב - התמונה מוזרה! יש שם מגירות ולא צעצועים. אבל בכל זאת כתוב - מפעל צעצועים!

כאן די נתקעתי... ברקע כבר כתבתי לראש המועצה האיזורית שער הנגב - אלון שוסטר - בן מפלסים שיש לו גם בלוג... הוא הפנה אותי לאמא שלו - יעל, ולאליהו לוין - הארכיונאי של מפלסים.

מה אגיד לכם - קיבוץ דרום אמריקאי הוא קיבוץ עם אופי - ובעיקר קיבוץ עם הרבה הומור! לכולם יש שם פנימי ושם רשמי... דיברתי עם לייקה, עם טייבה, עם גלוריה, עם אלבה, עם ססר (שכבר עזב ועבר לעפולה), עם הנייה, וגם עם אליהו עצמו שבכלל קוראים לו אליאס... כולם היו נחמדים, מסבירי פנים ובעלי הומור דרום-אמריקאי דק-אך-מובהק. 

ואליהו, שהוא בעצם אליאס, מצא עבורי את הקטע המדהים הבא (כבר אמרתי הומור דרום אמריקאי?):


עלון מפלסים, 21/12/1951, כ"ב כסלו תשי"ב.

בשולי החיים מאת מנחם כרמי - קליטו צלס נפל בבוץ!
- אה... כל כך סבלתי מזה... – אמר לי קליטו וכמעט שבכה –
"אמש נפל קליטו בבוץ, וכמעט שנשברו הצעצועים". פשוט וקצר היינו כותבים בעלון ובזה נגמר הענין. אבל בשבילנו אין זה כל כך פשוט. מה זאת אומרת קליטו נפל בבוץ? – האם זו סתם נפילה בבוץ? האם אין זה אומר משהו? האם אין בכך אות וסימן לאיזה דבר? – ומדוע בדיוק קליטו? – ודוקא עם צעצועים? – ובכלל, מדוע כל כך חשוב הענין? – הרי בבוץ נופלים בודאי המון אנשים בימים אלה, ולא כותבים על כך, ולא מקימים רעש כזה מסביב. ובכן, הנה נספר לכם מה הענין.
איננו רוצים לכתוב כאן את הביוגרפיה של קליטו. הרי זה טפשי. מי אינו מכיר את קליטו שלנו? – השפם הנחמד הזה, הבדיחות המיוחדות והבולטות שלו, העבר בתנועה... החנות שלו ברחוב "אוֶנִידָה דה מאיו", הקליינטים שנכנסו לקנות עניבות ויצאו עם שקל ציוני או "בונו פרו מחנה קיץ" של דרור... ואפילו אם כאן הוא כבר בן אדם אחר – מי אינו מכיר ויודע את ההבדל בין אז ועתה?
בסמכותי להגיד לכם שיש משהו אצל קליטו שאתם אינכם, יודעים ואינכם מכירים עדין. משהו פנימי, הקשור בעברו, וחלק ניכר מחייו והרגשותיו שאתם אינכם יודעים. רק עכשיו, אחרי ששוחחתי איתו באחד הרגעים הסנטימנטליים שלו, התברר לי שקליטו סבל,... סבל מאוד בחייוורק עכשיו הוא עומד להתפטר מסבלו.
לקליטו לא היו אף פעם צעצועים! – כנראה הוריו לא האמינו בהם. הם רצו שהוא יהיה רציני, אדם מבוגר טרם זמנו... קנו לו עניבות יפות, חליפות טובות, נעלים חזקות, אבל אף פעם לא קנו לו צעצועים. לא אוטו קטן, לא קרוסלה, לא קוביות, ולא בובה...
"אהה,... כל כך סבלתי מזה!" – אומר לי קליטו וכמעט בוכה – "תתאר לך: אף פעם לא אשכח מה שקרה לי לפני 15 שנה. היה חג המולד והעיתון בארגנטינה החליט לחלק צעצועים לילדי העיר. הם עברו בכל הרחובות, ומעל המשאיות זרקו חבילות צעצועים. סוף סוף הגיע כבר תורי – הרהרתי – היום יהיה לי צעצוע!... בובה!...
ברחתי מהבית ועמדתי שעתיים בפינת הרחוב וצפיתי... והנה הגיעה המשאית... הופיע בן אדם לבוש כמו סנט-קלאוס וזרק חבילה... וזאת היתה המכה הקשה ביותר בחיי!... פתחתי את החבילה ביד רועדת, הכנסתי את ידי, והוצאתי... עניבה וחגורה... כן חבר, בגלל זה קבלתי על אחריותי להקים במפלסים מפעל צעצועים. בובות, מכוניות וקרוסלות... אני אהיה אדמיניסטראטור, היד העובדת – הכל... כל הצעצועים יעברו דרך ידי... ואתה יודע, בחדרי יש לי כבר דוגמאות ראשונות, נסיונות ראשונים: אוטו משא אדום וכחול, סוס קטן ובובה בלונדינית..."
כן חברים, זהו הענין. יתכן שעכשיו תבינו מדוע כאן רעש גדול כל כך סביב המקרה שקרה אמש: קליטו נפל בבוץ וכמעט שנשברו כל צעצועיו שהוביל בתוך קופסה.
איחולי המערכת וברכותינו: שבקרוב יעברו דרך ידיך המון צעצועים, מכל המינים ומכל הצבעים!

אז מי הוא קֶליטו? לקליטו קראו בכלל עמנואל צַלֶס. קליטו זה כינוי שנגזר משוקולד ארגנטינאי. ככה לפחות סיפרה לי לייקֶה (לאה), אשתו. לייקה, סיפרה לי שהרעיון מאחורי מפעל הצעצועים היה תעסוקה להורים ולחברים שהיתה להם איזושהי הכשרה או נטייה לעבודה בעץ. קליטו רצה בכלל ללמוד ארכיטקטורה אבל למשפחתו לא היה כסף לממן את הלימודים והוא לקח על עצמו להיות פעיל בתנועת "דרור" (והיה מראשי הסניף הארגנטינאי בשנות ה40). כשהזדמן לו למצוא תעסוקה לחברים המבוגרים החליט ללכת אחרי נטיית לבו ולהקים מפעל לצעצועים חינוכיים. לייקה מספרת שקליטו אהב לצייר, וגם שהקים את הארכיון של מפלסים.

הכי התרגשתי כשלייקה סיפרה לי שקליטו נסע ללמוד איך לבנות צעצועים אצל נגרית מקיבוץ דורות... ואיך קוראים לנגרית מקיבוץ דורות? רייזי סטביסקי!!!





שימו לב למדור לצעצועים של הקיבוץ המאוחד - ול"קלפר" שהוא למעשה "הך פטיש":










ובעלון מפלסים 5/6/1953 נכתב:

חג השבועות - ביכורים... ושוב פרץ גל מחיאות כפיים: קליטו צלס הכריז על בכורי המפעל לצעצועים. שני אבות הביאו אותם. מר פישר ומר קוזניץ התקרבו בצעדים אטיים לבמה וידיהם עמוסות כל טוב בשביל הילדים: קוביות, בובות, עגלות. הילדים לא יכלו יותר להתאפק. הסתערו בכוח על הבמה וקשה היה לשופטים להדוף את ההתקפה.
ניסינו להסביר להם שבמפלסים לא יהיה מקום למעשי אלימות כמו במשקים אחרים, אבל דבר-אל-הקיר. חשבנו שזהו כבר הסוף של המסיבה. אך קרה נס: הופיעו אנשי הרפת והילדים נרתעו. דב ואליהו הביאו עגלה שחורה!
- עגלה! - זנקו הילדים וצרחו - עגלה ממש. יופי!
- חסרה רק הפרה שתלקק את ראשה ותתן לה נשיקה!


ואם יוצאי מזרח אירופה - אז במוזסוויל עדיין יוצאים עיתונים ביידיש... הנה קטע מהעיתון היידישאי בבואנוס איירס מספטמבר 1953 (תרגם חיים לוי מפורום יידיש באתר הפורומים תפוז):



פאבריק פון הילצערנע קינדער שפליצייג
פון וואנעט קומט מיט אמאל צו אונדז דער געדאנק פון פאבריק פון קינדער שפילצייג? קיין ערנסטערע פראבלעמען און באשעפטיקונג קאן מען שוין נישט קריגן? איז פאראן דערביי א מאטיוו. אונדזער "עלטערן קאמיסיע" איז גאנצע נעכט געזעסן און שטודירט וואס פארא באשעפטיקונג קאן מען געבן די עלטערן פון חברים וואס זיינען שוין מיט אונדז און די וואס וועלן געוויס מיט דער צייט קומען, און וועמענס פיזישער צושטאנד איז נישט דווקא אזא וואס דערמעגלעכט זיי דורכצופירן א פיזיש מער אנגעשטרענגטע ארבעט, האבן מיר זיך פאראכט אין דער פאבריצירונג פון הילצערנע שפילצייג - בפרט נאך אז מיר פארמאגן א חבר געפאנגען א וואס איז פון דער נאטור צוגעפאסט אנצופירן מיט אזא ארבעט. האט זיך אנגעפאנגען פרשה פון פארשונגען, אונטערזעכונגען און באזוכן ביי ענלעכע פאבריקן; ארויסגעשיקט דעם חבר וואס האט אין בוענאס איירעס פארקויפט העמדער. צום פערפעקציאנירן זיך אין אזא מין פאבריק, בעיקר ביי די אדמיניסטראטיווע און קאמערציאליזירונג פראצעסן. און נאכדעם צום באנוצן זיך מיט די ספעציעלע מאשינען וואס שפעטער אביסל האבן מיר איינגעהאנדלט.

אנגעפאנגען האבן מיר אין א בלעכענעס צימערל פון. 8 קוואדראט מעטער און... צוביסלעך געוואקסן, סיי אינעם ארבעטס-פלאץ, אזוי גוט ווי אין די באשטעלונגען. עס איז נאך נישט דאס וואס מיר שטרעבן, אבער היינט צו טאג קריגן מיר שוין פערמאנענטע באשטעלונגען פון דער צענטראלע פון די קיבוצים, פון דער סביבה און פון פריוואטן מארק פון תל-אביב. דערווייל קריגן באשעפטיקונג פון דריי ביז פיר חברים און עס ברענגט אריין א געוויסע פרנסה פארן משק.


בית חרושת לצעצועי ילדים מעץ.

מאיפה הגיע אלינו, פתאום, הרעיון על בית חרושת לצעצועים? אי אפשר כבר לעסוק בבעיות ועיסוקים יותר רציניים? יש בכך עניין. "ועדת הזקנים" שלנו ישבה לילות שלמים וחקרה איזה מן עיסוק אפשר לתת לחברים המבוגרים. אלה שכבר נמצאים אתנו ואלה שעוד יגיעו עם הזמן ושמצבם הפיזי הוא לאו דווקא כזה שמאפשר להם לעבוד עבודה פיזית יותר. חשבנו, אם כן, לעסוק בייצור צעצועים מעץ – במיוחד לאור העובדה שיש אתנו חבר שמתאים מטבעו לעבודה כזאת. התחילה פרשה של חקירות, בדיקות וביקורים בבתי חרושת דומים. שלחנו את החבר שמכר בבואנוס איירס חולצות כדי להשתלם בבית חרושת כזה, בעיקר בתהליכים האדמיניסטרטיביים והמסחריים. ואחרי כן להשתמש במכונות המיוחדות שקנינו לאט לאט.

התחלנו בפחון של 8 מ"ר ולאט לאט צמחנו, גם במקום העבודה וגם בהזמנות. זה עדיין לא מה ששאפנו אליו אבל היום יש לנו כבר הזמנות קבועות ממרכז הקיבוצים, מהסביבה ומהשוק הפרטי בתל אביב. בינתיים מועסקים בזה ארבעה עד חמישה חברים וזה מכניס סכום מסוים למשק.


כשדיברתי עם חברי מפלסים רשמתי לי את שמות ההורים שהוזכרו ככאלה שעבדו במפעל. ואלו הם: סבא ידלין, סבא טננבאום, בובה וופניארסקי (שהיה נגר בהכשרתו), לאון ברנדר (שהכין כנראה צעצועים כבר קודם - וחזר לארגנטינה), ססר לויסמן (שהיה נגר מחברי הקיבוץ ועסק בחיתוך בעיקר לקוביות החלולות), סבא יהודה פיינרמן (נגר במקצועו), וסבא שור.

טייבה, בתו של סבא שור, סיפרה לי שסבא שור הגיע למפלסים מארגנטינה ב1954 ועבד במפעל מאותה שנה ועד מותו ב1967.



למרבה הצער לא נשארו הרבה צעצועים מהמפעל. לאט לאט אני מבינה שמפעלים שלא החתימו את הצעצועים או סימנו אותם באופן ייחודי (לוגו, סמל או אפילו כיתוב כלשהו) - קשה מאוד לאתר צעצועים שלהם כיום. כנראה בגלל שאספנים לא יכולים לזהות בוודאות שהצעצוע נוצר במפעל מסויים או בשנה מסויימת - או בגלל שקל יותר לשכוח כשאין סמל....

אליהו (אליאס) הארכיונאי מצא שקליטו צלס תלה בארכיון את צללית הסוס שבתמונה (עם הכיתוב המקורי):




ואצל גלוריה בגינה במפלסים נמצאת המשאית הזאת (במצב די שברירי - ולא ברור מתי ועל ידי מי נוצרה):




אבל - אחרי חיפושים - מצאתי שבארכיון סטיבן שפילברג באוניברסיטה העברית יש רישום של סרט מ1957 ובו מפעל הצעצועים של מפלסים. אליהו מצא עותק של הסרט בארכיון ואלון שוסטר העלה אותו לרשת בשבילי. המפעל נראה שם לשניות בודדות. רואים בו שלושה אנשים מבוגרים (כנראה אותם אלה שבתמונה מתוך הספר שלמעלה) בונים רכבת מעץ.

חילצתי מהסרט כמה תמונות:








והנה הסרטון המלא שבו מופיעים לכמה שניות (החל באיזור ה6:48 דקות) הסבים העובדים במפלסים ב1956-7:


אז זהו. עכשיו גם למפעל ההורים הראשון בקיבוץ הדרום אמריקאי הראשון יש זיכרון ותיעוד. אני מקווה שבעקבות הרשימה הזאת יימצאו כמה צעצועים מהמפעל במצב טוב. רציתי עוד לספר שמפעל ההורים הבא הוקם גם הוא בקיבוץ דרום אמריקאי ב1970... בובזית קראו למפעל - ועליו אכתוב בפעם אחרת....

ותודות - לכל אנשי מפלסים - ובעיקר לאליהו לוין ויעל שוסטר שנענו להטרדות הטלפוניות שלי ביום ובלילה, ולבן של יעל - אלון שוסטר - שעזר לי להראות לכם את הסרט וגם קישר אותי לכל מי שצריך - ובעיקר התרגש איתי לשמוע על הקשר של המפעל לרייזי סטביסקי - קישור ששימח אותי מאוד-מאוד-מאוד....

תהנו!

יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

צעצועים ומשחקים - התפישה החינוכית הקיבוצית בשנות ה40

היום הרשימה א-ר-ו-כ-ה ומלאת פרטים וקישורים מעגליים. רשימה למיטיבי-לכת... קחו אוויר...

לפני שבועיים ביקרתי בארכיון יד-יערי וחיפשתי בקטלוגים מידע שפיספסתי על צעצועים שהכינו או עדיין מכינים בקיבוצים באופן ממוסד. יש לי כבר רשימה די מכובדת של מפעלי-צעצועים ומשחקים קיבוציים ואפילו רשימה של מפעלים וותיקים לציוד לימודי שקמו בקיבוצים:

צעצועי עץ ומתכת:
ניצב באלונים
המפעלים של רייזי סטביסקי במעוז חיים ובדורות
גמדא של כפר הנשיא (כתבתי עליו קצת כאן ומחכה לעוד תיעוד ותמונות)
מפעל ההורים של מפלסים (מחכה לפיסת מידע אחרונה לפני שאכתוב עליו בקרוב)
צעצועי נאות בנאות מרדכי
דובל'ה פרלמן ברמת דוד (גם כאן)
עץ הדעת ביסעור
צעצועץ בכישור (קהילת כישורית)

בובות:
בובזית של גזית (בקרוב...)
דורלי של עין-דור
מפעל הבובות בכפר מנחם (אין לי קצה חוט.. למרות שיש כתבה וגם כתובת)

משחקים:
אורדע של מלכיה (בקרוב...)
רגב של רגבים (עוד מגששת...)

ציוד לימודי (עוד חושבת מה לעשות עם התחום):
פלכר (בדידים) של כפר רופין
פלציב של עין הנציב
אומגה של כפר גליקסון

ציוד לימודי-מוזיקלי:
זמיר (חליליות) של גבים (רשימה בקרוב...)

אם פיקששתי משהו או מישהו אתם מוזמנים לכתוב ולהוסיף!


בקיצור - חיפשתי ביד יערי במה עוד לא נגעתי... ואז מצאתי את הרשימה הבאה בעלון המטפלת-הגננת מינואר 1957: 





נעזרתי ביוספה ובתלמה הארכיונאיות - אבל לא מצאנו על המדפים שום ספר מהספרים שנזכרו ברשימה. גם לא בקטלוג... חלק מהמאמרים הופיעו בגליונות שישנם בארכיון משנות ה40 וחלק פשוט לא מצאנו. נלחצתי קצת כי חששתי שלא אמצא את הספרים בשום מקום כי יד-יערי הוא המקום האולטימטיבי למידע קיבוצי. אבל למזלי המקצוע האמיתי שלי מאוד מועיל במצבים כאלה... אז ביליתי לי כמה ימים ולילות באינטרנט ודליתי את הספרים מחנויות שונות בארץ ובעולם. השבוע הגיעו אלי חבילות מירושלים, מתל אביב, מאוסטרליה, מגרמניה ומארצות הברית, ואני עדיין מחכה לחבילה מארגנטינה. (מה הייתי עושה בעולם לא ממוחשב?).

אני שמחה מאוד על מציאת הספרים. בלעדיהם היה לי ולכם חור בהשכלה... אציג כאן היום שניים מהספרים ואת הרקע לכתיבה ולפרסום הרעיונות ע"י ההוצאות הקיבוציות - הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים. 

הספר הראשון יצא בתש"ז (1947 או 1946) והוא תרגום מדויק של ספר שיצא באנגליה שלפני מלחמת העולם השניה. למעשה - "משחק וצעצועים לילדים קטנים" של ביאטריקס טיודור-הארט - הוא הספר הראשון שהוציאה ועדת החינוך הבינקיבוצית עבור ציבור מחנכי הגיל הרך בקיבוצים.





לכבוד הוצאת הספר כתב שמואל גולן הקדמה המסבירה (בערך..) את הבחירה בספר ובנושא הזה הזה דווקא:



בספר מופיעה ההקדמה של ביאטריקס טיודור-הארט עצמה למהדורה שיצאה אחרי מלחמת העולם השנייה:



הסתקרנתי מאוד לראות את הספר המקורי והנה העותק שנשלח אלי מאוסטרליה:



שימו לב לתמונה של בריכת השכשוך בפתיחת הספר:




עוד יותר סיקרן אותי לדעת איך נראה הספר המדובר לפני מלחמת העולם השנייה... אז הנה העותק האמריקאי של הספר משנת 1939:



מה שמסקרן מאוד בספר המקורי הוא הקשר היהודי שלו והקשר לחינוך המשותף הקיבוצי....

את הספר הראשון צילמה וגם יזמה ארז'י לנדאו (Erzsi Landau - קורות חיים לדוברי צרפתית), צלמת יהודיה הונגריה שנדדה בין צרפת, אוסטריה ואנגליה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. ארז'י לנדאו התמחתה בצילומי ילדים והספר כולו משובץ בתצלומים יפים של ילדים משחקים בבית הילדים שניהלה ביאטריקס טיודור-הארט באנגליה.





ביאטריקס טיודור-הארט (שכנראה היתה יהודיה גם כן) הכירה את ארז'י לנדאו בווינה שם למדה טיודור-הארט לתואר שני בפסיכולוגיה עם התמחות בגיל הרך (ועבודת המאסטר שלה מ1926 הגיעה אלי היום מגרמניה...). מה שמעניין בקשר הווינאי הם הצלמים שמצלמים את שני הספרים. ארז'י לנדאו צילמה את הספר הראשון מלפני מלחמת העולם השנייה ובו משובצים כמה תצלומים של גיסתה של ביאטריקס - אדית טיודור-הארט.

בהקדמה לספר השני (זה שתורגם לעברית) ישנה גם תזכורת לאחיה של אדית - וולפגנג סושיצקי. אדית ואחיה - וולף סושיצקי היו שניהם צלמים יהודים-אוסטרים שברחו לפני מלחמת העולם השנייה לאנגליה בשל היותם יהודים וקומוניסטים. שניהם הפכו לצלמים ידועים בבריטניה. אדית טיודור-הארט, בהיותה קומוניסטית מוצהרת, ריגלה בבריטניה לטובת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. וולפנגנג סושיצקי הפך לצלם קולנוע עטור פרסים.




ולמה אני מטריחה אתכם בפרטים הקטנים של הספר המתורגם? או! יש לי תשובה... Fortis Green School - או בעברית בית הספר פורטיס גרין שהוקם בפרבר צפוני של לונדון - המתואר בספרה של ביאטריקס טיודור-הארט - הוא בית ילדים שיתופי מיוחד במינו... וזו כנראה גם הסיבה שהספר זכה לתרגום לעברית.


ביאטריקס טיודור-הארט (1903-1979)

בית הילדים פורטיס גרין בניהולה של ביאטריקס טיודור-הארט היה במשך כמה שנים בית ילדים שיתופי לבני 4-11 שניהלו אותו הורים ואנשי חינוך באופן דמוקרטי וללא מטרות רווח. נשמע מוכר? תוכן הספר משקף את רעיונות השיתוף וההתבוננות בילדים שרווחו בתורות המתפתחות של החינוך השיתופי-הקיבוצי בארץ.

ואיך נודע לוועדת החינוך הבינקיבוצית על בית הילדים השיתופי של ביאטריקס טיודור-הארט? אין לי מושג... אולי הקשר היהודי של הצלמים והמחברת, אולי הקשר הקומוניסטי, אולי הקשר עם סוזן איזאקס שכתבה הקדמה לספר הראשון והיתה פסיכולוגית ילדים מפורסמת? אני לא יודעת ואם למישהו יש משהו להוסיף אשמח לתקן ולשפר.

ואגב, הנה עוד כמה פרטים רכילותיים על יוצרי הספר:
סיפור חייהם המדהים של צלמי הספר השני (זה שתורגם לעברית) - אדית וְוולף סושיצקי מסופר כולו על ידי וולף עצמו בוידאו כאן. בוידאו וולף מספר שנישא להונגריה, שילדיו למדו בבית הילדים בפורטיס גרין (שהוא מדבר עליו כעל בית חינוך פרוגרסיבי), ושאחותו נישאה לאלכסנדר טיודור-הארט עוד בוינה בזמן שהיא עצמה עבדה בבית ילדים בשיטת מונטסורי (כמה לא מפתיע). על ביאטריקס טיודור-הארט נכתב במקומות שונים שהיתה אם חד הורית לילדה, בת לאחד ממעצבי הרהיטים החשובים של בריטניה שהפכה לאדריכלית בזכות עצמה.

אח.. אין כמו האינטרנט...

ומי הוא שמואל גולן - שכתב את ההקדמה לספר המתורגם בשם ועדת החינוך הבינקיבוצית?

מילֶק (שמואל) גולן (1901-1960)

שמואל גולן הגיע לארץ מגליציה בשנות ה20 והיה מחנך בחברת הילדים הראשונה בבית אלפא. אח"כ היה מעורב בהקמת המוסד החינוכי "שומריה" במשמר העמק ובעיצוב החינוך המשותף בגיל הרך. ב1933, אחרי כמה שנות לימודי פסיכואנליזה בברלין, הגיע שמואל גולן (או בכינויו - מילֶק) למשמר העמק לעבודה במוסד החינוכי "שומריה". הוא נמנה עם מייסדי סמינר הקיבוצים ושם הורה פסיכולוגיה חינוכית לכל מורי- וגננות- הקיבוצים. תורתו החינוכית התבססה על תורות של חינוך פרוגרסיבי בשילוב תאוריות פסיכולוגיות חינוכיות פרוידיאניות וערכים של תנועת השומר הצעיר. מילק כתב מאמרים רבים בנושאי חינוך וחברה שהתפרסמו ב"הדים", ב"אופקים" ובחוברות "החינוך המשותף". הוא היה גם שותף לכתיבת ספרי חינוך שעיצבו את החינוך המשותף הקיבוצי. 

אני מאמינה ששמואל גולן הכיר באיזשהו אופן את בית הילדים של ביאטריקס טיודור-הארט בפורטיס גרין. אולי דרך לימודיו בברלין, אולי דרך הקשרים היהודיים - אבל בעיקר בגלל רוח החינוך השיתופי / פרוגרסיבי ששורה על הספר ועל הכנת הצעצועים והמשחקים העצמאית המתוארת בו. 

אז פתרתי את תעלומת הספר הראשון כמעט לגמרי... ואם יש לכם עוד כוח... עכשיו לספר השני...

ברשימה הבביליוגרפית שמצאתי ביד יערי מופיע עוד ספר על משחקים וצעצועים שיצא ב1951. הספר הזה מורכב כולו ממאמרים שהתפרסמו בעלונים ובעלונים החינוכיים המקצועיים בארץ. הפרסומים הופיעו בפרסומים של החינוך השיתופי או בעלוני החינוך של "זרם העובדים" שהיה מורכב ברובו מאנשי חינוך של תנועות הפועלים, הקיבוצים והמושבים.

הספר נקרא "משחק וחינוך" וערכה אותו אסתר רבינוביץ' שהיתה המפקחת הראשית של זרם העובדים בשנות ה40 וה50.



והנה ההקדמה לספר שכתבה אסתר רבינוביץ':



מתוך הקובץ החלטתי "להוציא לאור" מחדש שלושה מאמרים של שלוש כותבות מקיבוצים שונים. כולן נשות חינוך קיבוציות חשובות עם סיפור חיים מעניין.

נתחיל בעדה הגרי פוזננסקי מגבעת חיים מאוחד:

עדה הגרי-פוזננסקי (1909-1999)

עדה הנרי-פוזננסקי למדה פסיכולוגיה בוורשה ובווינה ועבדה כפסיכולוגית מתמחה לצידו של יאנוש קורצ'אק בבית החינוך של קורצ'אק בוורשה. בשנת 1939, ממש ברגע האחרון, ביקש ממנה יאנוש קורצ'אק לעזוב את ורשה ולעלות ארצה. היא עזבה בעיצומו של מחקר הדוקטורט שנושאו היה ''דמיון הילדים והנוער''. עדה הגרי-פוזננסקי תיעדה את חייו ומשנתו של יאנוש קורצ'אק בספר "האיש העקשן - יאנוש קורצ'אק מקרוב" שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב1989. בארץ פעלה עשרות שנים כפסיכולוגית וחיברה מחקרים שונים על הפסיכולוגיה של הגיל הרך ועל זכרונותיה אודות קורצ'ק ומשנתו.

והנה "צעצועי ילדים" מאת עדה פוזננסקי שהופיע ב"צרור מכתבים לשאלות החינוך המשותף", תמוז, תש"ד (1944):

(אם האותיות קטנות מדי - לחצו על התמונה להגדלה בדף נפרד)







הרשימה הבאה שמופיעה בקובץ נכתבה ע"י שושנה מושקטבליט מעין החורש.

שושנה מושקטבליט-כהן נולדה בפולין ב1901 ונפטרה בעין החורש ב1973. היתה מורה ומחנכת וכתבה הרבה על חינוך לגיל הרך ולגיל בית הספר בעלוני וחוברות החינוך המשותף . שושנה מושקטבליט-כהן היתה דמות חינוכית וגם מוזיקאית שכתבה והלחינה שירי ילדים. חלק מהשירים נותרו ידועים רק לילדי וחברי עין החורש.

אין לי תמונה להראות לכם - אבל שיר דווקא יש... הנה שיר ילדים שכתבה והלחינה שושנה מושקטבליט-כהן בעצמה עבור ילדי עין החורש. אני בטוחה שהרבה מכם מכירים אותו - הוא נקרא "לארנבת אוזניים ארוכות" (מי שקורא את הרשימה הזאת במייל או בRSS צריך לעבור לבלוג עצמו כדי לשמוע את השיר):



הביצוע של השיר הוא של הקולית של עין החורש. אחד הקולות הוא של תלמה - הארכיונאית שעזרה לי לחפש את הספר בארכיון יד יערי... הביצוע הזה הוא חלק מפסטיבל שירי ילדים - שפעם אספר עליו. הנה (באדיבות יונת רוטביין וארכיון עין החורש) - תווי השיר והעיבוד שכתב לו חיים ברקני, הלוא הוא הנייק משער הגולן:




והנה מה שכתבה שושנה מושקטבליט: "תורת המשחק והצעצוע" שהופיע ב"החינוך המשותף", אב ת"ש, אוגוסט 1940:

(אם האותיות קטנות מדי - לחצו על התמונה להגדלה בדף נפרד)









ואם כבר מזכירים את חיים ברקני ואת שער הגולן... גם מרים רות משער הגולן כותבת בקובץ על חוויית המשחק והחיקוי של הילדים את המבוגרים בימים הראשונים של שער הגולן.


על מרים רות, שלא צריך להציג כנראה, כבר כתבתי כאן, כאן וכאן. אבל על הספר שמופיע ברקע התמונה כתבתי מעט מאוד. את הספר "ספרות לגיל הרך" ערכה אסתר רבינוביץ'. אותה אסתר רבינוביץ' שערכה את קובץ המשחק והחינוך...

אני ממליצה לקרוא את הקטע היחסית קצר של מרים רות. הוא כתוב טוב ומשקף מאוד את המחשבה המלווה את החינוך המשותף. החינוך משותף מהרבה בחינות - הילדים מתחנכים ביחד, ההורים מחנכים ביחד, והקיבוץ כולו הוא מגרש המשחקים ומודל לחיקוי לילדים. משותף במובן הכי רחב של המילה. גם התקופה המדוברת נוכחת מאוד. היטלר וסטלין הן דמויות מוחשיות במשחק ובמציאות.

אז הנה "המשחק כאמצעי להשרשת אידאלים" מאת מרים רוט [רות], "אורים", חשון, תש"ה (1945):

(אם האותיות קטנות מדי - לחצו על התמונה להגדלה בדף נפרד)





טוב... אם הגעתם עד כאן מחכות לכם עוד כמה הפתעות... הידעתם שסמינר אורנים נהג להעניק מדי שנה פרס ע"ש אסתר רבינוביץ לספרות ילדים?

ומי זכו בפרס (לא כל השנים מדוייקות - ולא את כולם מצאתי - אבל בערך)?

1966 - ישראל לרמן על "כל השבט הזה"
1967 - דבורה עומר על "מעשה בלולי ה..."
1967 - דוד אגמון על "טל ועלעל"
1970 - מיכל סנונית על "מה יש לי לעשות"
1972 - מירה מאיר על "אני אוהב לצייר"
1975 - עודד בצר על "הגששים מגבול הצפון"
1977 - תקוה שריג על "אליהו הנביא הנה הוא בא" מסדרת ספרי "לנו משלנו"
1978 - מרים רות על תרומתה המתמשכת לספרות הילדים העברית

אז כדי לברר שוב מי אספה והוציאה לאור את קובץ המאמרים על משחק וחינוך שאלתי מסביבי - ובכל מקום לא מצאתי תשובה טובה. עד שמצאתי כמה הספדים וגם נזכרתי בכמה ציורים שהראתה לי שושנה אנגל ממעגן מיכאל...

הנה מה שמצאתי בבטאון "הד הגן" מינואר 1980:





"סיסטר" שמוזכר בהספד של מרים רות לידידתה אסתר רבינוביץ' - הוא בעלה של אסתר - משה סיסטר - שהיה מורה למקרא ותנ"ך בסמינר הקיבוצים. אחד המורים הראשונים של הסמינר. בחוברת לציון 40 שנות סמינר הקיבוצים הוא נזכר בדפים רבים.


ומה הראתה לי שושנה אנגל ממעגן מיכאל? - שושנה נתבקשה ע"י אסתר רבינוביץ' שהיתה עורכת הד הגן בשנות ה60 - לעצב מחדש את העטיפה. הנה כמה סקיצות לעטיפה (הציורים המקוריים) שהכינה שושנה לפי בקשתה של אסתר רבינוביץ':









והנה גם עטיפה שהכינה שושנה עבור הבטאון אחר של החינוך המשותף "צרור לחינוך המשותף":

ואם במשחקים עסקינן... אסתר רבינוביץ' ביקשה משושנה אנגל שכל חוברת של הד הגן תלוּוה במשחק לילדים שניתן יהיה לגזור אותו ולהשתמש בו.

הנה סקיצה למשחק קלפים/לוטו כזה עם הערות של שושנה אנגל עבור אסתר רבינוביץ':
והנה שני משחקים מוכנים כאלה מחוברות "הד הגן" שונות (בעיצובה ובכתב ידה של שושנה אנגל):



אם תחפשו את המשחקים בחוברות "הד הגן" בספריות אני מניחה שלא תמצאו כי הכריכות נחתכו לצורך איגוד החוברות. אבל אם תמצאו חוברות בודדות משנות ה60 עדיין תוכלו למצוא כמה משחקים כאלה בדפים האחרונים לפני הכריכה האחורית...

אז התחלנו בצעצועים ומשחקים וסיימנו בצעצועים ומשחקים. בדרך טיילנו בכל העולם - התרחקנו והתקרבנו - ועכשיו הגענו לסוף פתרון תעלומת שני ספרים שמספרים על ההשפעות הרעיוניות והעיצוביות על צעצועי ומשחקי ילדים בקיבוצים.

מקווה שהגעתם עד הנה. תהנו!